לקראת היציאה לקרב, מתרחש מפגן נבואי דרמטי שנועד להבטיח למלך ניצחון מוחלט. צדקיה בן כנענה, שהיה נביא שקר [אברבנאל] ונמנה עם נביאי הבעל [מצודת דוד], היה הראשון שעליו חלתה רוח השקר. במעשהו הוא הפך לצינור ולמקור שממנו שאבו שאר הנביאים את השראתם הכוזבת [מלבי"ם].
כדי לאמת את נבואתו, הכין צדקיה קַרְנֵי בַרְזֶל, ואולי אף הניח אותן באופן סמלי על ראשו [ביאור שטיינזלץ]. השימוש בעזרים מוחשיים לא היה מקרי; זו הייתה דרכם המקובלת של נביאי ה' האמיתיים לעשות פעולות סמליות ולהציג דמויות מוחשיות שייצגו את חזונם, וצדקיה חיקה דפוס זה כדי לשוות לדבריו אמינות [מצודת דוד, אברבנאל].
באמצעות הקרניים הוא מעביר את המסר: בְּאֵלֶּה, כלומר, התחזק והתגבר על האויב כאילו אתה נוגח בו בקרניים אלו [מצודת דוד]. המילה תְּנַגַּח משמעותה הכאה ונגיחה [מצודת ציון], והיא משמשת כסמל מוחשי לניצחון מובטח [ביאור שטיינזלץ].
בחירת הדימוי של קרניים אינה מקרית, אלא מותאמת אישית למלך. אחאב השתייך לשבט יוסף ומלך על אפרים ומנשה. צדקיה בחר בסמל זה בהשראת ברכת משה ליוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח". כך ניסה הנביא להוכיח כי ה' הוא שהראה לו את צורת הקרניים בחזון, תוך קשירה חנפנית וישירה למורשתו השבטית של המלך [אברבנאל].