יציאתם המשותפת של המלכים למערכה מתרחשת מיד לאחר נבואת הזעם של מיכיהו. כאשר נאמר כי וַיַּעַל מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה, עולה התמיהה מדוע בחרו שניהם לצאת לקרב חרף האזהרה המפורשת, אך הפרשנים מבהירים כי לכל מלך היו מניעים משלו.
מלך ישראל, אחאב, בחר להתעלם מדברי הנביא משום שייחס אותם לשנאה אישית שמיכיהו רוחש לו. אחאב הצדיק את זלזולו בכך שנבואת זעם קודמת של מיכיהו, שנאמרה לאחר שאחאב שחרר את בן הדד, לא התממשה בפועל [אברבנאל].
לעומתו, החלטתו של יהושפט מלך יהודה, שהיה אדם ירא ה', נבעה מהבנה מדוקדקת של תוכן הנבואה. הפרשנים מסכימים כי אף על פי שיהושפט הוא שביקש לדרוש בה', מיכיהו מעולם לא אסר עליו במפורש להשתתף במלחמה. יהושפט הבין שהגזירה הרעה כוונה אך ורק כלפי אחאב, שכן הנביא תיאר את העם כ"צאן אשר אין להם רועה" והבטיח במפורש ששאר הלוחמים ישובו לביתם בשלום. מאחר שהנבואה לא אסרה עליו לעלות, ומכיוון שכבר הבטיח לאחאב לעמוד לצידו במערכה, חש יהושפט מחויב לקיים את הבטחתו ולא ראה בהשתתפותו בקרב עבירה על דברי ה'.