במעמד בית הדין של מעלה, מתייצב רוח ומציע לפתות את אחאב למפלתו. הפרשנים מסכימים כי הָרוּחַ שיצא ועמד לפני ה׳ הוא רוחו של נבות היזרעאלי, שאחאב גרם למותו. רוח זו לא מצאה מנוח עד שתנקום באחאב [אלשיך]. חטאו של אחאב, ששפך את דמי נבות על ידי עדות שקר, היה העוון המרכזי שהכריע את דינו, ולכן דווקא רוחו של נבות היא שיצאה לתבוע משפט ולהביא לעונשו [מלבי"ם].
כאשר הרוח מציע לפתות את אחאב, ה׳ שואל אותו בַּמָּה, כלומר כיצד תעשה זאת [ביאור שטיינזלץ]. שאלתו של ה׳ נובעת משתי סיבות: ראשית, העונש צריך להיות מדויק ובבחינת מידה כנגד מידה [מלבי"ם]. שנית, נבות הוא נשמה קדושה ולא כוח טמא או מלאך חבלה, ולכן עולה השאלה כיצד יוכל לשמש כגורם מפתה ומטעה. תשובתו של הרוח היא שהוא ישתמש בכוח הטומאה שנוצר מאותו עוון של עדות השקר שהביאה למותו, ויהפוך לרוח שקר בפי נביאי אחאב. כדי להוציא לפועל את הנקמה ולסגור את החשבון עם אחאב, רוחו של נבות הייתה מוכנה אפילו לצאת ממחיצתה הקדושה ולרדת למדרגה של פיתוי ושקר [אלשיך].