לקראת יציאתו לקרב, המלך אחאב מעביר פקודות קשות בנוגע לנביא מיכיהו. הפנייה וְאָמַרְתָּ מופנית כלפי שני שרים, כאשר השימוש בביטוי אֶת־זֶה נועד להתייחס אל הנביא בזלזול מופגן [ביאור שטיינזלץ]. המלך מצווה להשליך את מיכיהו אל בֵּית הַכֶּלֶא, כלומר לבית האסורים.
הפרשנים מסכימים פה אחד כי ההוראה להאכיל אותו לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ משמעותה החזקתו בתנאי מעצר קשים ומחמירים. המילה לַחַץ מבטאת דוחק וצמצום, והכוונה היא שלא יספקו לאסיר לחם ומים כדי שביעתו, אלא יגבילו את מזונו לכמות המינימלית ביותר שתספיק אך ורק כדי להשאירו בחיים.
המלך קובע כי תנאים אלו יימשכו עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם, כלומר עד שיחזור מהמלחמה בבטחה, מתוך כוונה שאז יתפנה לבוא עמו חשבון [ביאור שטיינזלץ].