בדיון השמימי על הדרך הראויה להפיל את אחאב, מתייצבת רוח המציעה פתרון המבוסס על הטעיה. הרוח מצהירה אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו, כלומר, היא תדבר שקר מגרון הנביאים ותבטיח למלך הצלחה במלחמה [מצודת דוד]. אותם נביאים, המצפים לשמוע את דבר ה', יקבלו למעשה נבואת כזב [ביאור שטיינזלץ]. עונש זה פועל בדרך של מידה כנגד מידה: כשם שקרבנו של אחאב נהרג בעקבות עדות שקר שהוזמנה נגדו, כך השקר יישפך כעת על נביאי המלך ויביא למפלתו [מלבי"ם].
בתגובה להצעה, ה' מאשר את המהלך ואומר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל. המילה תּוּכָל מבטאת יכולת [מצודת ציון], והכוונה היא שהרוח אכן תצליח לפתות את אחאב, לגבור עליו ולגרום לו לצאת למלחמה [מצודת דוד]. ה' מסכים לעונש זה משום שהוא תואם בדיוק את פשעו של המלך [מלבי"ם].
לבסוף, ה' פוקד על הרוח צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. בכך ה' נותן לה רשות לפעול [ביאור שטיינזלץ] ומזרז אותה לבצע את המשימה [מצודת דוד]. לציווי לצאת ישנו גם רובד נוסף: מכיוון שחותמו של ה' הוא אמת, רוח של שקר אינה יכולה לשהות במחיצתו, ולכן עליה לצאת החוצה אל מחוץ למחיצה האלוהית כדי להוציא את התוכנית אל הפועל [מלבי"ם].