המפגש הטעון בין נביא האמת מיכיהו לבין מלך ישראל מגיע לשיאו בשאלה הגורלית האם לצאת לקרב. תשובתו החיובית של הנביא מפתיעה, שכן היא נראית כתמיכה ביציאה למלחמה, בדומה לדברי נביאי השקר. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בנבואת אמת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עֲלֵה וְהַצְלַח נאמרו בנימה של לעג, אירוניה והיתול. הנביא בחר לחקות במכוון את סגנונם של נביאי השקר, וכביכול אמר למלך: אם ברצונך לשמוע רק את מה שכבר שמעת מאחרים, הרי לך התשובה [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי הנביא אמר דברים אלו מעצמו כברכה אישית המבטאת תקווה ואיחול, כלומר הלוואי שתצליח במלחמה, ולא כהבטחה נבואית [רש"י, מצודת דוד].
חיזוק מובהק לכך שאין זו נבואה טמון בהיעדר הפתיחה הנבואית המקובלת. הנביא נמנע מלומר "כה אמר ה'" או "כה הראני ה'", אלא הסתפק באמירה וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ. בכך שמר על שבועתו לומר רק את דבר ה', ולא נשא את שם ה' לשווא במסגרת דברי הלעג או הברכה [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
המלך אחאב זיהה מיד את נימת ההיתול בדברי מיכיהו והבין שאין זו האמת. הבנה זו היא שמובילה את המלך מיד לאחר מכן להשביע את הנביא לומר אך ורק את האמת בשם ה', שבועה שאכן מאלצת את מיכיהו לחשוף את נבואת החורבן האמיתית שלפיה המלך ימות בקרב וצבאו יתפזר [רד"ק, אברבנאל].