בית דין של מעלה מתכנס כדי להוציא לפועל את גזר דינו של המלך אחאב, שנתחייב מיתה לשמים. הדיון אינו עוסק בעצם אשמתו, שכבר הוכרעה, אלא בדרך שבה יובל אל מפלתו בשדה הקרב. תיאור מוחשי זה, שבו ה' מתייעץ כביכול עם פמלייתו, אינו כפשוטו. הפרשנים מסכימים כי מדובר במשל ומליצה שנועדו לסבר את האוזן ולהמחיש מושגים רוחניים בדרך המובנת לבני אדם [מצודת דוד, רד"ק]. חזון זה של מיכיהו מוצג כאמצעי מליצי, שהרי נבואת אמת מאת ה' אינה יכולה להיות שקר, וההטעיה התרחשה בפועל רק על ידי התעוררות פנימית של רוח נביאי השקר עצמם [רד"ק].
כאשר ה' שואל מִי יְפַתֶּה, הכוונה היא מי יהיה זה שישכנע וידיח את אחאב לצאת למלחמה שבה יקבל את עונשו וימות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שאחאב חטא רבות ופגע בסדרי ההנהגה האלוהית, השאלה העומדת על הפרק היא איזה חטא ספציפי ישמש כמלאך העונש שלו. המילים וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה מתארות את הדיון שבו כל אחד מהנוכחים הציע דרך פעולה אחרת או הביע דעה אם אחאב צריך ללכת למלחמה או לא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ריבוי הדעות והקולות מבטא את העובדה שכל כוחות ההנהגה האלוהית שאחאב פגע בהם, עומדים כעת מוכנים להביא עליו את מפלתו [מלבי"ם].
למרות שהתיאור משלי ביסודו, על פי דרך הדרש, כאשר נשקלו זכויותיו ועוונותיו של אחאב לפני ה', לא נמצא עוון ששקול בחומרתו והכריע את דינו מלבד שפיכות דמיו של נבות היזרעאלי. לכן, הרוח שיוצאת בסופו של דבר כדי להציע את עצמה כרוח שקר שתפתה את אחאב, היא למעשה רוחו של נבות, המבקשת להענישו על רציחתו [רד"ק].