אחאב, מלך ישראל, פונה לעבדיו ומעורר אותם למציאות טריטוריאלית בעייתית. הוא שואל אותם הידעתם, כלומר, האם אתם נותנים את דעתכם ותשומת לבכם לכך שרמות גלעד נמצאת למעשה בגבולנו ומהווה חלק ממלכתנו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הזכות הישראלית על העיר נובעת מכך שהיא נחלת שבט גד [רד"ק], ושורשיה הולכים אחורה עד ליעקב אבינו שהחזיק בגלעד, כך שלמרות שהאומות כבשו אותה, היא שייכת לישראל במהותה [חומת אנך]. המדרש מוסיף כי העיר נקראה "רמות" על שם שתי בריכות מים שהיו לפניה [רד"ק].
הפרשנים עומדים על הרקע ההיסטורי של דברי אחאב ועל התזמון שלהם. בעבר, בן הדד מלך ארם הבטיח להשיב לאחאב את הערים שאביו לקח מעמרי, אבי אחאב. עם זאת, רמות גלעד נכבשה עוד לפני ימי עמרי, ולכן לא נכללה בהבטחה זו באופן אוטומטי. בזמן כריתת הברית, אחאב פשוט שכח או לא נתן את דעתו לדרוש את העיר חזרה, אף שסביר להניח שמלך ארם היה מסכים לכך [רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם].
לאחר שאחאב נזכר בעיר, הוא לא יכול היה לצאת למלחמה עליה משום שכבר שילח את מלך ארם בברית, וכך נוצרו שלוש שנות שלום. אולם כעת, כאשר מלך יהודה יושב עמו ומציע לו עזרה צבאית, אחאב רואה בכך שעת כושר לצאת למלחמה ולהשיב את העיר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. התפתחות זו ממחישה כיצד מתקיימת נבואת הזעם שנאמרה לאחאב בעבר, לפיה העובדה שחמל על מלך ארם וכרת עמו ברית תהפוך לו בסופו של דבר למוקש קטלני [מלבי"ם].
לאור מצב זה, אחאב קובל על חוסר המעש של ישראל ואומר וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים. משמעותה הבסיסית של המילה היא שתיקה [מצודת ציון], אך בהקשר זה היא מבטאת התעצלות, הזנחה והימנעות מלנקוט פעולה מעשית כדי לקחת את העיר מיד מלך ארם [רש"י, ביאור שטיינזלץ].