בעיצומה של המלחמה, טעות בזיהוי מעמידה את מלך יהודה בסכנת חיים מיידית. כאשר שָׂרֵי הָרֶכֶב הארמים מבחינים ביהושפט, הם מסיקים מיד כי אַךְ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל הוּא. המפרשים מסבירים כי זיהוי זה נבע מכך שיהושפט היה היחיד בשדה הקרב שלבש בגדי מלכות, ולכן היה ברור שאינו חייל פשוט אלא המלך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות זאת, וַיָּסֻרוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם, כלומר כל המרכבות פנו יחד כדי לתקוף ולכתר אותו [ביאור שטיינזלץ].
מתוך הבנה שהוא מכותר, מגיב המלך בזעקה, ועל כך נאמר וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. באשר ליעדה של זעקה זו, מציגים הפרשנים כיוונים שונים. גישה אחת מסבירה כי הייתה זו קריאה של המלך אל אנשיו וחייליו לבוא לעזרתו [מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי הזעקה הייתה תפילה שהופנתה אל ה׳ [רש"י, מלבי"ם].
לזעקה זו היו שתי השפעות שהובילו להצלתו של המלך. ראשית, ברגע שזעק, הכירו שרי הרכב את קולו והבינו שאין זה מלך ישראל. לאור זאת, המילה כִּרְאוֹת בתחילת הפסוק אינה מתארת ראייה פיזית בלבד, אלא תהליך של הבנה והבחנה [רד"ק]. שנית, בעקבות תפילתו ה׳ סייע לו בכך שלא נהרג מיד ברגע הכיתור, ואף התערב באופן נסתר והסיט את הארמים ממנו. ה׳ נתן בלבם את ההבנה שיש להם תועלת בכך שלא יהרגו את מלך יהודה, שכן עד לאותה עת הוא היה בברית עמם [מלבי"ם].