ברגע המכריע שבו משיגים מפקדי הצבא הארמי את יעדם, הם מגלים כי האדם שאחריו רדפו אינו המטרה שלשמה נשלחו. כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא, ההבנה כי מדובר במלך יהודה ולא במלך ישראל נבעה ממספר סימנים. יש המפרשים כי הזיהוי התאפשר כאשר שמעו את קולו של המלך [ביאור שטיינזלץ], בעוד גישה אחרת מסבירה כי המפקדים הבחינו בכך שרק אנשי יהודה נחלצו לעזרתו, ומכך הסיקו מיד שאין זה מלך ישראל [מצודת דוד].
בעקבות גילוי זה, וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו. מכיוון שהפקודה המפורשת שקיבלו הייתה להרוג אך ורק את מלך ישראל, לא היה להם כל עניין לפגוע במלך יהודה, ולכן הם סבו על עקבותיהם והניחו לו לנפשו [ביאור שטיינזלץ].