מיכיהו הנביא חושף בפני אחאב מלך ישראל את המציאות הרוחנית שמאחורי הבטחות ההצלחה ששמע מנביאיו לקראת היציאה לקרב.
בביאור המילים נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר, הפרשנים עומדים על אופן מעורבותו של ה' בהטעיית המלך. גישה אחת מסבירה כי אין מדובר בהכרח בפעולה אקטיבית, אלא בעזיבה והסתרת פנים מצד ה'. ה' אפשר לרוח השקר לפעול מתוך העיקרון לפיו אדם הבוחר בדרך רעה מקבל את האפשרות להמשיך בה, בבחינת "הבא ליטמא פותחין לו" [חומת אנך]. עם זאת, מודגש כי מהלך זה אינו מקרי, אלא מכוון בהשגחה פרטית [מצודת דוד].
מנגד, מוצגת תפיסה לפיה רוח השקר היא עונש ישיר ומחושב. לפי גישה זו, אין סתירה בין דברי מיכיהו לנבואת השקר, שכן עצם העובדה שנביאי אחאב חזו הצלחה היא הדרך שבה בחר ה' להעניש את המלך. ה' שם שקר בפי הנביאים כעונש של מידה כנגד מידה: מכיוון שאחאב גרם להוצאתו להורג של נבות היזרעאלי באמצעות עדות שקר, הוא נענש כעת על ידי נבואת שקר שתוביל למפלתו [מלבי"ם].
בסופו של דבר, חרף דברי החלקות של נביאי המלך, המציאות האמיתית היא שה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה. כלומר, ה' גזר על אחאב פורענות ורעה, בדיוק כפי שמיכיהו מתנבא ואומר לו בשם ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].