הסיפור המקראי משנה כעת את מיקודו ושב לתאר את קורותיהם של מלכי יהודה [ביאור שטיינזלץ]. שושלת מלכי בית דוד נתפסת בספר מלכים כשורש והעיקר של האומה, ולכן הכתוב נוהג לפתוח בהם, לשלב את קורות מלכי ישראל בהתאמה לזמנם, ולאחר מכן לחזור למסלול המרכזי. משום כך, לאחר שהושלם סיפורו הארוך של אחאב, שהיה האחרון ממלכי ישראל שמלך במקביל לאסא, חוזר הכתוב לעסוק בממלכת יהודה ומציג את תחילת תקופתו של יהושפט [אברבנאל].
מבחינה כרונולוגית, הצירוף בשנת ארבע אינו מציין את תחילת השנה הרביעית, אלא בא ללמד שכבר חלפו ארבע שנים שלמות למלכות אחאב. החישוב לכך עולה מתוך הכתובים במקומות אחרים: אחאב החל למלוך בשנת השלושים ושמונה למלכות אסא מלך יהודה, ואסא מת בשנת הארבעים ואחת למלכותו. מכאן שיהושפט עלה לכס השלטון מיד עם תום השנה הרביעית לאחאב [מצודת דוד], ופתח תקופת מלוכה ארוכה שנמשכה עד שירש בנו את כיסאו [רלב"ג].
אף שהכתוב מציין כאן רק את עצם עלייתו לשלטון, תקופתו של יהושפט התאפיינה במורכבות רוחנית ומדינית רבה. יהושפט היה מלך צדיק שהלך בדרכי אסא אביו ועשה את הישר בעיני ה', לא רק בגלוי כלפי חוץ, אלא גם בסתר ובכוונת הלב. עם זאת, היו במלכותו שני חסרונות מרכזיים: הוא לא הסיר לחלוטין את הבמות, שכן העם המשיך לזבוח בהן והוא לא הצליח למנוע זאת מהם טרם עלייתו, והוא בחר לכרות ברית שלום עם אחאב מלך ישראל. למרות חסרונות אלו והחיבור למלך רשע, ה' לא העניש את יהושפט בחומרה, וזאת בזכות זכויותיו העצומות, חסידותו, משפט הצדק שהנהיג וביעור העבודה הזרה מן הארץ. אף על פי כן, על עצם החיבור למלכי ישראל הרשעים הוא ספג פגיעה כאשר אוניותיו נשברו בדרכן להביא זהב, אירוע ששימש עבורו כמוסר השכל נוקב וגרם לו לסרב בהמשך לשתף פעולה עם אחזיהו בן אחאב [אלשיך].