הברית הצבאית בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה יוצאת לפועל, כאשר מלך ישראל מבקש ממלך יהודה להצטרף אליו למערכה צבאית להשבת שטחים. פנייתו של אחאב ליהושפט אינה מקרית, שכן בין המלכים נוצרו קשרי חיתון שחיברו ביניהם [אברבנאל, מלבי"ם]. מעבר לכך, אף שרמות גלעד השתייכה באופן ישיר לממלכת ישראל, בראייה רחבה יותר היא נתפסה כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל כולה, מה שהצדיק מאמץ צבאי משותף [ביאור שטיינזלץ].
בתשובתו, יהושפט מביע הסכמה מלאה ובלב שלם לצאת למלחמה. הפרשנים מסכימים כי הצהרתו נועדה לבטא השתתפות מוחלטת בכל המישורים: הוא, עמו וצבאו יפעלו בדיוק כפי שיפעלו אחאב וצבאו. גישה מפורטת יותר מציעה חלוקה מדויקת של ההבטחה למרכיביה: המילים כָּמוֹנִי כָמוֹךָ מבטאות את הקשר האישי והמשפחתי שנוצר בעקבות קשרי החיתון בין המלכים. ההכרזה כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ מדגישה את הקשר הלאומי, שכן בסופו של דבר שני העמים הם בני ישראל. ולבסוף, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ מצביע על ברית צבאית ואסטרטגית, מתוך הבנה שאם אחאב ינצח במערכה, הוא יעמוד גם לעזרת יהושפט בעת הצורך [מלבי"ם].
עם זאת, החלטתו של יהושפט להצטרף לאחאב מעוררת תמיהה, שכן על אחאב נגזרה גזרת כליה מפי אליהו הנביא, וקיימת סכנה גדולה להימצא בקרבתו של אדם שנידון לרעה, קל וחומר בשעת מלחמה. כדי ליישב קושי זה, מוצעות שתי אפשרויות: ייתכן שיהושפט כלל לא שמע על נבואת הזעם של אליהו. לחלופין, ייתכן שהוא ידע על הנבואה, אך הניח שהגזרה התבטלה משום שאחאב נכנע, צם ולבש שק, הנחה שנתמכה בכך שלאחר מעשיו של אחאב שררו תקופה של שקט ושלווה [חומת אנך].