המציאות המדינית ששררה באותה תקופה הייתה שממלכת אדום עמדה כפופה לחלוטין לממלכת יהודה. הכתוב מציין כי וּמֶלֶךְ עצמאי לא היה באדום, משום שיהודה הייתה תקיפה ולא אפשרה להם להמליך עליהם מלך. במקום זאת, השלטון נוהל על ידי נִצָּב, שהוא פקיד ממונה שפעל מכוחו של מלך יהודה, בין אם היה זה אדם מבני המקום ובין אם נשלח מיהודה [ביאור שטיינזלץ], אשר מלך ומשל עליהם בפועל [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי מצב זה החל עוד בימי דוד המלך. כאשר דוד כבש את אדום, הוא הסיר את מלכיהם והציב עליהם נציבים מטעמו. שיטה זו נשמרה לאורך דורות על ידי מלכי יהודה, והתמידה עד ימיו של יהושפט. הסיבה המרכזית שאליה מכוון הכתוב באזכור עובדה זו דווקא כאן, היא כדי לסמן את סיומה של תקופה. המטרה היא להדגיש כי בימי יהושפט אדום עדיין הייתה כפופה ליהודה, אך מיד לאחר מכן, בימי בנו יהורם שהלך בדרך רעה, מרדו האדומים, יצאו מתחת יד מלכי יהודה והמליכו עליהם מלך. כלומר, הכתוב בא ללמד שעד סוף ימי יהושפט נשמר הכבוד והשלטון הזה, אך לא לאחריו.
לשליטה המוחלטת באדום הייתה גם משמעות מעשית. בעקבות הכנעתם של אדום, מואב ועמון מפני יהושפט, התאפשר לו לבנות אוניות בעציון גבר שעל שפת ים סוף, הנמצאת בשטח אדום. עם זאת, התוכנית כשלה והאוניות נשברו בחוף עוד בטרם הפליגו, משום שיהושפט בחר לעשות זאת בשותפות עם אחזיה הרשע, ובעקבות כך פרץ ה' את מעשיו [מלבי"ם].