עם מות המלך בשדה הקרב, המערכה מגיעה לסיומה והצבאות מתפזרים לביתם. הצירוף וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה מתאר את קול הכרוז, הצעקה או השמועה שהתפשטה במחנה כי המלך נהרג ואין עוד מפקד לצבא [מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, הפועל מתואר בלשון זכר ("ויעבר") אף על פי שהמילה "רינה" היא בנקבה, וההסבר לכך הוא שהפועל מתייחס למילה הנסתרת "קול" או לאדם עצמו שמעביר את ההכרזה [רד"ק].
לצד הפירוש הפשוט של קול הכרזה, ישנה גישה המפרשת את המילה הָרִנָּה כביטוי של שמחה. לפי פירוש זה, החיילים שמחו על מפלתו של אחאב, בבחינת הפתגם "באבוד רשעים רינה" [רד"ק, מלבי"ם].
ההכרזה עברה במחנה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, קרי בשעת השקיעה [ביאור שטיינזלץ], והורתה לחיילים: אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ. משמעות הקריאה היא החלטה על נסיגה והפסקת הלחימה בעקבות מות המלך [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי הכפילות בפסוק מכוונת לשני הקהלים שלחמו יחד: "עירו" מכוון לחיילי ממלכת ישראל, ואילו "ארצו" מכוון לחיילי ממלכת יהודה [מלבי"ם].
התפזרות זו של הצבא מהווה התגשמות של נבואת מיכיהו, שאמר קודם לכן "לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום". יכולתם של החיילים לסגת לביתם בשלום מבלי שהאויב ירדוף אחריהם, מלמדת כי בקרב זה לא מתו חיילים מישראל, או לכל הפחות מתו מעטים בלבד [רד"ק, מלבי"ם]. הכתוב אינו מציין במפורש מי מן הצדדים התגבר במערכה, וייתכן שהכרוז עבר רק במחנה ישראל או בשני המחנות גם יחד [רד"ק].