מלך ארם מעניק לשרי הרכב שלו פקודה צבאית חריגה וממוקדת: להתעלם משאר שדה הקרב ולהפנות את כל המאמצים לחיסולו של אחאב. ההוראה לא להילחם אֶת־קָטֹן וְאֶת־גָּדוֹל משמעותה איסור להילחם במחנה ישראל באופן מפוזר וכללי, אלא לרכז את המשימה היחידה במטרה אחת, כִּי אִם־אֶת־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת המניע מאחורי פקודה זו, המשלבות השגחה עליונה, מודיעין וטקטיקה צבאית. מנקודת מבט אלוהית, ה' הוא שהכניס את הרצון הזה ללבו של מלך ארם כדי להביא לנפילתו של אחאב ברמות גלעד, ומתוך מטרה למנוע אבדות בקרב שאר חיילי ישראל [רלב"ג]. במקביל, ייתכן כי ההחלטה נבעה ממידע מוקדם, שכן למלך ארם היו מרגלים ששמעו את נבואת הפורענות שניבאה את מותו של מלך ישראל [מלבי"ם].
מבחינה אסטרטגית, ההוראה לא נבעה מחמלה כלשהי על חיילי ישראל. מלך ארם חשש שאם צבאו יילחם קודם בשאר העם, אחאב יזהה שהמערכה כבדה וינצל את ההזדמנות כדי להימלט. לכן, התכנון הצבאי היה למקד את כל הכוח במלך ישראל בלבד עד להריגתו, ורק לאחר מכן להתפנות ללחימה בשאר הצבא [רד"ק].