בתוך סערת הקרב, חץ אקראי לכאורה מכריע את גורל המערכה ומוביל למותו של מלך ישראל, תוך התגשמות מדויקת של נבואות קודמות.
הפסוק פותח בתיאור הירייה: וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ. מסורת חז"ל מזהה את היורה כנעמן, שר צבא מלך ארם [רש"י, אברבנאל]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לְתֻמּוֹ מעידה על פעולה שנעשתה בתמימות וללא כוונת מכוון. היורה לא ידע שהוא מכוון אל אחאב, שהרי המלך היה מחופש ולא ניכר, אלא פשוט ירה את החץ היישר לפנים אל עבר מחנה האויב, ללא מטרה ספציפית. לצד הפירוש הפשטני, ישנו רובד מדרשי הרואה במילה לְתֻמּוֹ רמז לכך ש"תמו" והושלמו שתי הנבואות של אליהו ומיכיהו, שניבאו את מותו של אחאב בקרב זה [רד"ק, אברבנאל].
החץ, שכאמור נורה ללא כיוון מוגדר, פגע במלך בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן. הפרשנים מסבירים כי שריון המלחמה היה עשוי מברזל מנוקב, ועליו היו מורכבים קשקשים שנועדו לכסות את הנקבים ולמנוע חדירת חצים. קשקשים אלו נקראים דְּבָקִים משום שהם דבוקים לשריון [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל]. פירוש נוסף מציע כי מדובר בנקודת החיבור שבה השריון היה מודבק או קשור לבגד שמתחתיו [ביאור שטיינזלץ]. כך או כך, הפרשנים מדגישים את ההשגחה מאת ה' בכך שדווקא חץ אקראי זה חדר בדיוק אל נקודת התורפה הזעירה שבין קשקשי המגן לשריון עצמו, וננעץ בגופו של המלך.
בעקבות הפגיעה האנושה, פונה אחאב לְרַכָּבוֹ, משרתו המנהיג את המרכבה, ומורה לו: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה. כלומר, סובב את המרכבה לאחור והוצא אותי אל מחוץ למערכה (קיימת מסורת קריאה וכתיב במילה זו, לפיה המילה נכתבת ברבים, "ידיך", אך נקראת ביחיד, "ידך", שכן לעתים נדרשות שתי ידיים להנהגת הרכב ולעתים די באחת [רד"ק, מנחת שי]).
המלך מנמק את בקשתו להתרחק מן הקרב במילים כִּי הָחֳלֵיתִי, כלומר נעשיתי חולה. הפרשנים מסכימים כי אחאב בחר בקפידה את מילותיו ונמנע מלומר "הוכתי" או "נפצעתי". הוא הסתיר את עובדת פגיעתו מן החץ אפילו מנהגו האישי, כדי לא לעורר בהלה. אחאב הבין שאם תיוודע חומרת פציעתו, הדבר יפיל את רוחם של לוחמי ישראל והם ינוסו מן המערכה. מתוך גבורה ואחריות, הוא העמיד פנים שרק חש ברע, ואף המשיך לעמוד נשען במרכבתו נוכח האויב משך כל היום כדי לחזק את צבאו, עד שמת מפצעיו בערב [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].