לקראת היציאה למערכה צבאית, אוסף מלך ישראל מאות נביאים כדי להתייעץ איתם האם לצאת לקרב או להימנע מכך. נקודה זו, בה אוסף המלך את הנביאים, מציינת את חציו המדויק של הספר מבחינת מניין הפסוקים [מנחת שי].
הפרשנים נחלקו באשר לזהותם של הַנְּבִיאִים המוזכרים בפסוק. גישה אחת מזהה אותם כנביאי שקר, בין אם אלו נביאי האשרה שלא נהרגו על ידי אליהו בהר הכרמל [מלבי"ם], ובין אם אלו נביאי הבעל [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש הסבורים כי מדובר דווקא בנביאי ה׳, ומסבירים שבאותה תקופה פסקה הרדיפה נגדם שאפיינה את הימים הקודמים [ביאור שטיינזלץ].
כאשר המלך שואל אִם אֶחְדָּל, כלומר האם אמנע מהיציאה לקרב, הנביאים עונים לו כולם כאחד [ביאור שטיינזלץ] ואומרים עֲלֵה. עם זאת, הם אינם מפרשים בדבריהם את יעד המלחמה. הסיבה לכך היא שנבואתם נבעה ממעשה קסם המעניק מראה מעורפל, ולכן הם לא ידעו לאיזה מקום בדיוק מועדות פניו של המלך [מלבי"ם].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לשימוש בביטוי וְיִתֵּן אֲדֹנָי. לפי גישה אחת, בספר זה נבואת אמת תמיד מלווה בשם הוי"ה, בעוד ששימוש בשמות אחרים מעיד על כוונה לכוחות זרים ואחרים [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי הנביאים בחרו להזכיר את שם ה׳ דווקא בנוכחותו של יהושפט מלך יהודה, במטרה להטעות אותו ולגרום לו לחשוב שהם נביאי אמת של ה׳ [מצודת דוד].