מלך ישראל, אחאב, מסביר ליהושפט מדוע נמנע מלזמן את נביא ה׳ היחיד שנותר, מיכיהו בן ימלה. אחאב מודה כי הוא שונא את הנביא, משום שניסיונו עמו מוכיח כי נבואותיו כלפיו תמיד שליליות. הביטוי לִדְרֹשׁ מוסבר כפנייה אל הנביא כדי לברר דרכו את דבר ה׳ [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על הרקע לשנאתו של אחאב ולקביעתו כִּי לֹא־יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם־רָע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששנאה זו נובעת מאירוע ספציפי בעבר, שבו שחרר אחאב לחופשי את בן הדד מלך ארם. מיכיהו מזוהה כאותו נביא שהתחפש באפר והוכיח את אחאב קשות על כך ששילח את מלך ארם בשלום [רלב"ג].
עם זאת, עולה תמיהה לגבי קביעתו של אחאב שמיכיהו מעולם לא ניבא עליו טוב, שהרי אותו נביא עצמו הבטיח לאחאב בעבר פעמיים ניצחון גדול על צבא ארם. התשובה לכך היא שרק במפגש השלישי ביניהם, כאשר מיכיהו גזר על אחאב "נפשך תחת נפשו" בעקבות שחרור בן הדד, החלה השנאה. מאותו יום ואילך אחאב ידע והניח שמיכיהו לא יתנבא עליו עוד לטובה [רד"ק]. מתוך היסטוריה זו של נבואות זעם, אחאב היה משוכנע שגם הפעם נבואתו תהיה רעה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בתגובה לדברי אחאב, עונה לו יהושפט בנימוס ובכבוד: אַל־יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן, ומבקש ממנו שלא לדבר סרה בנביא [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לבקשת הנימוס, תגובתו של יהושפט נושאת גם מסר אמוני: אין מקום לתרעומת אישית כלפי נביא ה׳, שכן הנביא אינו פועל מתוך רצונותיו או נטיותיו האישיות, אלא מדבר אך ורק את מה שה׳ שם בפיו [מצודת דוד, מלבי"ם].