תחשבו על הפעם האחרונה שעמדתם מול בניין עצום והבטתם למעלה אל הכניסה המפוארת שלו. כששלמה המלך בנה את בית המקדש, הוא רצה שהכניסה אליו תהיה מרשימה ומלכותית במיוחד. לשם כך, הוא הציב באולם הכניסה שני עמודי נחושת אדירים שנקראו יכין ובועז, והם נועדו לקשט ולפאר את המקום. המילה וַיָּצַר מלמדת אותנו על האופן שבו יצרו את הצורה שלהם: האומנים חפרו תבניות ענק בתוך האדמה, ולתוכן שפכו את הנחושת הרותחת.
הגובה של כל עמוד היה שמונה עשרה אמות. במקום אחר בתנ"ך מופיעה מידה מעט שונה, וההסבר לכך פשוט מאוד: על ראש כל עמוד הונח קישוט מיוחד הנקרא כותרת. הכותרת הזו הסתירה בתוכה חצי אמה מהעמוד, ולכן החלק המוסתר פשוט לא נספר שם.
כדי למדוד את העובי של העמודים, השתמשו בוְחוּט, כלומר בחבל מדידה. החבל שהקיף את העמוד היה באורך של שתים עשרה אמות, כך שהעמודים היו רחבים מאוד, בקוטר של כארבע אמות שהן בערך שני מטרים. למרות הגודל והרוחב העצום שלהם, העמודים לא היו גוש כבד ואטום של נחושת, אלא היו חלולים מבפנים.
התנ"ך בוחר לספר לנו על הגובה של הָעַמּוּד הָאֶחָד ומיד לאחר מכן על ההיקף של הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי. הסיבה לתיאור המיוחד הזה היא כדי ללמד אותנו ששני העמודים היו תאומים וזהים לחלוטין. מה שנכון לגבי הראשון, נכון בדיוק גם לגבי השני, באותו גובה, באותו רוחב ובאותה תבנית מרשימה.