השגחתו האבסולוטית של ה' בעולם באה לידי ביטוי בשליטתו המוחלטת על ממדי הזמן, על מוקדי הכוח הפוליטיים ועל שכלו של האדם. ביאור זה חושף את כוחו וחכמתו של ה', המנהיג את ההיסטוריה ואת הרוח האנושית כאחד.
החלק הראשון של דברי דניאל מתמקד בגבורתו של ה' ובשליטתו על הזמן וההיסטוריה. המילים מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא משמעותן שה' מחליף ומשנה את העידנים והזמנים, כדוגמת המעבר התמידי בין יום ללילה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. שינוי זה פועל בכמה רבדים: במישור האישי, ה' משנה את מצבו של האדם מקצה לקצה, כפי שהציל את דניאל מסכנת מוות לחיים; ובמישור העולמי, ה' קוצב את זמנן של אומות וממלכות ומחליף את תקופות שלטונן [אלשיך].
מתוך כך, ה' מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין, כלומר מסיר מלכים מכיסאם ומעמיד אחרים תחתיהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תובנה זו נולדה אצל דניאל מתוך פתרון חלום המלך נבוכדנצר, שבו ראה כיצד מלכות בבל עתידה להסתיים ומלכויות אחרות יקומו במקומה [רש"י, אלשיך]. הפרשנים מדגישים כי חילופי השלטון הללו אינם מתרחשים בהכרח בהדרגה טבעית: ה' מסיר מלכים חזקים באופן פתאומי בעודם בשיא תפארתם, ומקים תחתיהם אנשים שפלים כהרף עין [אלשיך, יוסף אבן יחיא]. פעולות אלו מוכיחות כי הכוח, היכולת והגבורה שייכים בלעדית לה' [מלבי"ם].
החלק השני עובר מתיאור גבורת ה' לתיאור חכמתו. ה' יָהֵב חׇכְמְתָא לְחַכִּימִין, נותן חכמה לחכמים, וּמַנְדְּעָא, ודעת, לְיָדְעֵי בִינָה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כאן עולה שאלה פרשנית מרכזית: אם הם כבר חכמים, מדוע הם זקוקים שתינתן להם חכמה?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששפע החכמה האלוהי אינו יורד באקראי, אלא רק על מי שהכין את עצמו לקבלו. ה"חכמים" הם אלו שהכינו את שכלם והם בגדר "חכמים בכוח", ולכן הם זוכים להשפעה האלוהית [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא], והם נקראים כך מראש על שם סופם [מצודת דוד]. מתוך גישה זו עולה סדר התפתחות שכלי עקבי: תחילה האדם מקבל מה' את ה"חכמה" (השכל העיוני), לאחר מכן הוא משתמש ב"בינה" כדי להסיק דבר מתוך דבר, ולבסוף הוא זוכה ל"דעת" שהיא ההשגה הברורה והמעשית [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא].
מנגד, יש המציעים כי החכמה המוזכרת כאן אינה השכל האנושי הרגיל שאדם מבין מדעתו, אלא גילוי של סודות עמוקים שה' בוחר לגלות, לעיתים אף למי שאינו בהכרח חכם, כמתנת חסד [חומת אנך]. בראייה היסטורית ולאומית, הענקת החכמה נועדה להבדיל את עם ישראל מכל שאר העמים. בעוד שחכמתם של חרטומי בבל ואשפיה נכשלה ונסרחה, ה' בחר להעניק את סודו דווקא לדניאל, ובכך הוכיח כי רק בני ישראל הם ה"חכמים והנבונים" האמיתיים הראויים לאותה חכמה עליונה [אלשיך].