המפגש הגורלי בין מלך בבל לגולה היהודי מגיע לנקודת הכרעה, כאשר המלך בוחן את יכולתו של הנער לעשות את מה שכל חכמי האימפריה לא הצליחו. השאלה המופנית אליו טומנת בחובה פליאה אנושית לצד משמעויות תיאולוגיות נסתרות.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים הַאִיתָךְ כָּהֵל היא פניה בשאלה ישירה: האם יש בך את היכולת להודיע לי את החלום דִּי חֲזֵית, כלומר אשר ראיתי, ואת פתרונו. אגב כך, המילה נכתבת בספר כ"האיתיך" אך מסורת הקריאה היא הַאִיתָךְ [מנחת שי].
הכתוב מדגיש את פניית המלך אל דניאל בשמו הבבלי, דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר. ציון עובדה זו אינו רק תזכורת לכינוי ההיכרות שהעניק לו שר הסריסים הבבלי בעבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אלא מפתח להבנת הלך הרוח של המלך באותו רגע. שאלתו של המלך נאמרת מתוך תמיהה גדולה, שכן כיצד ייתכן שדניאל יצליח במקום שבו כשלו כל החרטומים והחכמים. לכן הוא בוחר להזכיר דווקא את השם בלטשאצר, המכיל בתוכו שם של אלות בבלית, מתוך מחשבה שאם אכן יש לדניאל יכולת פלאית כזו, הרי שהיא בהכרח נובעת מכוח אלוהי הטמון בשם זה שניתן לו [מלבי"ם].
התלבטות זו של המלך נושאת בחובה השלכות גורליות עבור חכמי בבל שנידונו למוות. המלך מנסה לעמוד על טיב כוחו של דניאל ולבחון האם חכמתו היא אנושית ועצמאית, או שמא היא נובעת מסיוע עליון. אם דניאל יפעל ויצליח מכוח שכלו האנושי בלבד, הרי שחכמי בבל יתגלו כשקרנים וראויים לעונשם, משום שטענו קודם לכן כי משימה זו בלתי אפשרית לבשר ודם. לעומת זאת, המלך, בהשקפתו האלילית, נוטה לייחס את ההצלחה הצפויה לכוחו של האל הבבלי ששמו נקרא על דניאל. אם אכן ההצלחה נובעת מכוח זה, הדבר יספק תירוץ והצדקה לשאר חכמי בבל שלא הצליחו לפתור את החלום, שהרי הם אינם נושאים עליהם את שמו של אל זה ואינם זוכים להשגחתו ולסיועו כפי שדניאל זוכה לו [אלשיך].