בשעת משבר שבה מרחפת גזרת מוות על כל חכמי בבל, דניאל נוקט יוזמה אמיצה וניגש ישירות אל המלך נבוכדנאצר. מטרתו היא לדחות את ההוצאה להורג המיידית ולהרוויח שהות שתאפשר לו לפתור את התעלומה [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין כי דניאל עַל וּבְעָא – כלומר, נכנס וביקש מהמלך, יִנְתִּן־לֵהּ – שיינתן לו זמן, על מנת להציג את וּפִשְׁרָא – הפתרון, בפני המלך.
דניאל פועל במהירות ומתוך ביטחון בה', ופונה למלך לבדו תוך שהוא עוקף את שר הטבחים אריוך. פעולה עצמאית זו נועדה למנוע קנאה או זעם מצד אריוך, שעלולים היו לחבל בסיכויי ההצלה של החכמים [אלשיך]. עצם כניסתו של דניאל למלך התאפשרה משום שהוא לא נמנה עם קבוצת החכמים הראשונה שנקראה לפתור את החלום, אך בכל זאת נכלל בגזרת ההשמדה [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על קושי בולט בבקשתו של דניאל: מדוע הוא מבקש זמן כדי להגיד למלך את הפתרון בלבד, בעוד שדרישתו המרכזית והקשה ביותר של המלך הייתה שהחכמים יגידו לו מהו החלום עצמו?
גישה אחת בקרב הפרשנים מסבירה כי ציון הפתרון כולל בתוכו ממילא גם את אמירת החלום. דניאל נקט בלשונו את העיקר, שכן הפתרון הוא תכלית הבקשה [מצודת דוד, חומת אנך], ומתוך ידיעת הפתרון תנבע גם ידיעת החלום [יוסף אבן יחיא].
גישה שניה מציגה את ניסוח הבקשה כתכסיס מול המלך. מאחר שנבוכדנאצר כבר סירב בתוקף להעניק לחכמים אחרים זמן כדי לברר את החלום, דניאל הבין שבקשת זמן לשם כך תידחה מיד. לכן, הוא ביקש שהות עבור הפתרון בלבד, במהלך שיוצר רושם כאילו החלום כבר ידוע לו, ורק גיבוש הפתרון דורש זמן נוסף [מלבי"ם].
גישה שלישית רואה בניסוח זה תמרון זהיר של הסתרה. דניאל הסתיר במכוון את כוונתו לגלות את החלום עצמו, כדי לא לעורר את קנאתם ושנאתם של חכמי בבל שנכחו במקום, אשר זה עתה הצהירו כי אין אדם מסוגל לדעת את חלומו של המלך. באומרו שיציג רק את הפתרון, הוא הצטייר כמי שמציע פחות ממה שנדרש. עם זאת, המלך החכם הבין את המסר הסמוי של דניאל: הרי לא ייתכן להציע פתרון לדבר שאינו ידוע. המלך שיתף פעולה עם ההסתרה הזו ושתק, כדי להגן על דניאל מפני החכמים האחרים עד ליום המחרת, שבו ייחשפו החלום ופתרונו במלואם [אלשיך].