המלך מזהה את מצוקתם של יועציו ומטיח בהם האשמה ישירה. הוא מבין כי הם לכודים במצב חסר מוצא בעקבות החלום שנשכח ממנו, וכל בקשותיהם אינן אלא ניסיון נואש להתחמק מהגזרה שנגזרה עליהם.
בפתח דבריו מצהיר המלך: מִן יַצִּיב יָדַע אֲנָה. המילה יַצִּיב משמעותה אמת ודאות, והיא נגזרת משורש המבטא דבר הניצב, עומד ומתקיים [מצודת ציון]. כלומר, המלך אומר "באמת ובוודאות יודע אני" [רש"י, מצודת דוד]. אגב כך, המילה אֲנָה נכתבת כאן בסיומת האות ה' [מנחת שי].
באשר לכוונת המילים דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב המפרשים. הגישה הראשונה מפרשת זאת במשמעות של קניית זמן. המלך מאשים את החכמים שהם מנסים להרוויח זמן ולדחות את הקץ, בתקווה שהמלך יירגע וישנה את דעתו, או כדי למצוא תחבולה שבאמצעותה יוכלו להינצל [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי כוונת המלך היא להבהיר להם כי בשעה זו הם כבר "מכורים" ומסורים למיתה [רש"י, מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי משמעות המילה היא מלשון תרמית, כלומר שהם מנסים לרמות אותו [ביאור שטיינזלץ], או שלמעשה הם "מוכרים" ומפסידים את הזמן שעוד היה יכול להינתן להם, דווקא בגלל הפצרותיהם חסרות התוחלת [אלשיך].
הסיבה להתנהגותם מוסברת בהמשך: כׇּל קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוֹן דִּי אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא – כיוון שראיתם שהדבר הלך ממני ונשכח. המפרשים מסכימים כי המלך חושף כאן את צביעותם: הם מודעים לכך שהוא שכח את החלום לחלוטין ואינו יכול לספר אותו לאיש, ובכל זאת הם כופלים את דבריהם ומבקשים שיגיד להם מה חלם, רק כדי להתחמק [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. הם מבינים שהגזרה שגזר עליהם היא החלטה קיימת ומוחלטת [אבן עזרא], והמלך מבהיר להם ששום ניסיון פשרה או עקשנות לא יועילו להקל בעונשם ולהמירו ממוות לייסורים בלבד, שכן כוונתו להשמידם [אלשיך].