לאחר שניסיונות ההתחמקות כשלו, החרטומים והחכמים מבינים כי עליהם להציג בפני המלך עמדה נחרצת. הם עוברים מהשהיית הזמן להגנה עקרונית, היסטורית ותיאולוגית על חוסר יכולתם לפתור את התעלומה.
הכשדים פונים אל המלך בנימה מתנצלת, ומסבירים כי סירובם הקודם לספק תשובה נבע מכך שהבקשה הייתה כה חריגה, עד שבתחילה התקשו להאמין שהמלך רציני בדרישתו וחשבו שהוא רק מנסה להתל בהם [אלשיך]. כעת, טענתם המרכזית מתחלקת לשני נימוקים משלימים: חוסר היתכנות אנושית, והיעדר תקדים היסטורי.
ראשית, הם מצהירים כי לָא־אִיתַי אֱנָשׁ עַל־יַבֶּשְׁתָּא כלומר אין שום אדם על פני האדמה, דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה שיוכל להגיד ולחשוף את דבר המלך [רש"י]. הפרשנים מסכימים כי הבקשה לשחזר חלום שנשכח היא פשוט בלתי אפשרית עבור בן אנוש. מעבר לכך, מסתתרת כאן השקפת עולמם התיאולוגית של הכשדים: הם מודים שגבולות הידע שלהם מוגבלים לחכמת הטבע ולמזלות. האָשַׁף, למשל, הוא מי שדוחק ומשביע את המזל [רש"י], אך אין בכוחו לחדור לנבכי מחשבתו האבודה של אדם אחר. לשיטתם, בעוד שכוחות רוחניים נמוכים עשויים לדעת סודות שאדם עדיין זוכר, שחזור חלום שנמחק לחלוטין מן הזיכרון דורש התערבות של ה' שאינו שוכן עם בני בשר. לשם כך נדרשת נבואה אמיתית, יכולת שהייתה קיימת רק בישראל ולא נמצאת בידי חכמי אומות העולם [מלבי"ם].
שנית, כדי לאמת את טענתם, הם משתמשים במילה כׇּל־קֳבֵל, שמשמעותה בהקשר זה היא "כנגד" או "מפני ש" [רש"י, מצודת דוד]. הם טוענים כי חוסר האונים שלהם מוכח היסטורית, שכן מעולם לא הייתה דרישה כזו. הם מפרטים מדרג שלם של סמכויות שלטוניות: מֶלֶךְ השולט על מדינות רבות, רַב השולט על ערים רבות באותו מחוז, וְשַׁלִּיט המושל על כפרים תחת עיר אחת [יוסף אבן יחיא]. למרות כוחם העצום של כל אותם שליטים לאורך ההיסטוריה, אף אחד מהם לא שאל מִלָּה כִדְנָה דבר כזה [רש"י], או אפילו בקשה שמתקרבת בחוסר הסבירות שלה לשאלה הנוכחית של המלך [אלשיך].