העימות בין המלך העוצמתי לבין יועציו וחכמיו מגיע לנקודת רתיחה, כאשר המלך חושף את חוסר האמון המוחלט שלו בהם ומנתח את המניעים הפסיכולוגיים והתכסיסים שלהם.
המלך מציב בפניהם אולטימטום ברור: דִּי הֵן חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי חֲדָה הִיא דָתְכוֹן – אם לא תודיעו לי מהו החלום שחלמתי, דין אחד וגזר דין מוות מרחף על כולכם ללא יוצא מן הכלל [רש"י, מצודת דוד]. המלך מבהיר כי עונש זה מוצדק לחלוטין ואין להאשים אותו באכזריות, שכן ברור לו שהם מנסים לרמות אותו [יוסף אבן יחיא].
הוא מטיח בהם את החשד הכבד: וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הִזְדַּמִּנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי – התכוננתם לשקר ולומר לפניי דברים כוזבים ומושחתים (המילה נכתבת "הזמנתון" אך נקראת "הזדמנתון", במשמעות של הכנתם את עצמכם [מנחת שי, רש"י]). המלך חושד שאם יסתפק בבקשת פתרון בלבד, החכמים ינצלו את ההזדמנות להמציא חלום שקרי ופתרון בדוי, ביודעם שאין עדים שיוכלו להכחיש אותם [אלשיך]. למעשה, ייתכן שהמלך כלל לא שכח את החלום, אלא הוא רק מעמיד פנים ששכח כדי לנסות אותם ולראות אם יעיזו לבדות שקרים מליבם [מצודת דוד].
המלך חושף את האסטרטגיה של יועציו שנועדה למשוך זמן עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא – עד שהזמן ישתנה ויחלוף. מטרת ההשהיה הזו נובעת מכמה סיבות אפשריות: ייתכן שהם מקווים שעם חלוף הזמן כעסו של המלך ישכך [אלשיך], או שהוא פשוט יעסוק בעניינים אחרים וישכח מהנושא [אבן עזרא]. מנגד, ייתכן שהם מתכננים להמציא פתרון שקרי העוסק בעתיד הרחוק, מתוך הנחה שעד שהנבואה תתבדה, הזמנים כבר ישתנו, מלך אחר יעלה לשלטון, או שהם עצמם כבר לא יהיו בין החיים ולכן איש לא יוכל להעניש אותם [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא]. בנוסף, דחיית הקץ מאפשרת להם להתייעץ בסתר ולהסכים על גרסה שקרית אחידה, שכן אם יחויבו לענות מיד מול המלך, סביר להניח שכל אחד יאמר דבר אחר והם יסתרו זה את זה [אלשיך].
לאור חוסר האמון המוחלט, המלך מציב את מבחן האמת היחיד: לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי – לכן, קודם כל ספרו לי את החלום עצמו, ורק כך אדע שאתם אכן מסוגלים להגיד לי את פתרונו האמיתי [ביאור שטיינזלץ]. המלך מבהיר שאיבד בהם כל אמון, וגם אם ייזכר בחלום בעצמו מאוחר יותר, הוא כבר לא יאמין לפתרונותיהם. הדרך היחידה שלהם להוכיח שחכמתם אמיתית היא לגלות את הנסתר [מלבי"ם, מצודת דוד]. רק אם יצליחו לתאר את החלום במדויק, יוכיחו שהם מסוגלים לספק את פתרונו האמיתי והוודאי, ולא רק השערה כללית [אלשיך].