בחזון הצלם, פסוק זה מתמקד במלכות הרביעית, המיוצגת על ידי הרגליים והאצבעות. המאפיין הבולט של מלכות זו הוא היותה מורכבת מתערובת של ברזל חזק ושל חֲסַף דִּי פֶחָר, כלומר חומר שברירי שהוא למעשה חרס של יוצר.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה היא שמדובר במלכות חלוקה, שחלקיה יהיו חזקים כברזל וחלקיה האחרים חלשים כחרס. יש המזהים חלוקה זו עם התפצלותה של מלכות רומי לשתי אומות, אדום וישמעאל, כאשר מאזן הכוחות ביניהן אינו קבוע, ופעם אומה אחת גוברת ופעם האחרת [מלבי"ם].
למרות החלוקה והחולשה, הפסוק מציין כי וּמִן נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַהּ. המילה נִצְבְּתָא מתפרשת ככוח, חוזק או נטיעה. כלומר, כוחו וקושיו של הברזל יהיו נוכחים במלכות. הפרשנים מציעים גישות שונות לאופן שבו כוח הברזל משפיע על החרס החלש. גישה אחת מסבירה כי המלך החלש ישאב כוח ממעמדו של המלך החזק, והבריות ייראו מפניו בזכות שותפות זו [רש"י]. גישה אחרת טוענת כי החלקים החזקים במלכות יעזרו ויגנו בפועל על החלקים החלשים כדי שלא יושמדו, וזאת בשל הערבוב ביניהם [מצודת דוד]. בנוסף, הערבוב מרמז שגם בתוך החלקים החלשים של המלכות יימצאו אנשים גיבורים [מלבי"ם].
לבסוף, המילים פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מדייקות את יחסי הכוחות בתוך התערובת. העובדה שהברזל הוא זה שמעורב בתוך הטיט, ולא להפך, מלמדת כי המלכות אינה מחולקת שווה בשווה בין כוח לחולשה. למעשה, החומר העיקרי והבסיס של המלכות הוא החרס הרפה, ואילו הברזל החזק הוא רק תערובת טפלה המצויה בתוכו [אלשיך].