ברגע של הארה רוחנית, לאחר שניצל מגזירת מוות אכזרית, פורץ דניאל בשירת הודאה עמוקה לה'. תפילתו משלבת הכרת הטוב כללית על הנהגת הבורא, יחד עם הודיה פרטית על הצלתו האישית והצלת חבריו [מלבי"ם].
דניאל פותח בהכרזה מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה – מודה ומשבח אני [מצודת דוד]. פנייתו אל ה' בתואר אֱלָהּ אֲבָהָתִי (אלוהי אבותי) אינה מקרית. הפרשנים מסבירים כי דניאל תולה את ההתגלות שזכה לה בזכות אבותיו מבית דוד, שהיו נביאים ואנשי קודש, ולא בזכות עצמו [אבן עזרא, מלבי"ם, אלשיך]. דרך זו מדגישה את ענוותנותו, שכן הוא נמנע מלייחס את ההצלחה לצדקתו האישית [אלשיך].
בהמשך, מודה דניאל על שתי מתנות שקיבל: חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי – חכמה וגבורה נתת לי [מצודת דוד]. מהותן של מתנות אלו זוכה למספר התייחסויות: יש מי שמפרש זאת כהתגברות כוח השכל וההבנה [מצודת דוד], אך אחרים רואים בכך כלים מעשיים להצלה. ה"חכמה" היא עצם גילוי הסוד, וה"גבורה" היא היכולת להשתמש בידיעה זו כדי להציל ממוות את נפשו ואת נפש חבריו, שכן ניצחון והצלה באמצעות חכמה ודיבור נחשבים גם הם לגבורה [יוסף אבן יחיא]. דעה נוספת מחלקת זאת כך: ה"חכמה" הייתה הרעיון לגשת ולבקש זמן מן המלך, וה"גבורה" היא אומץ הלב והעוז לעמוד בפועל בהיכל המלך ולדבר עמו [אלשיך, מלבי"ם].
על אף שדניאל מעיד על עצמו שקיבל חכמה וגבורה, אין בכך משום גאווה; כאשר אדם עומד בתפילה נוכח פני ה', היודע את כל האמת, הוא רשאי לדבר נכוחה ואינו צריך להסתיר את מעלותיו שניתנו לו משמים [חומת אנך].
חלקה השני של התפילה חושף מעבר מעניין ומרגש מלשון יחיד ללשון רבים: וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי־בְעֵינָא מִנָּךְ דִּי־מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא (וכעת הודעת לי את אשר ביקשנו ממך, את דבר המלך הודעתנו) [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים עומדים על פשר השינוי בין הוֹדַעְתַּנִי (לי לבדי) לבין בְעֵינָא (ביקשנו) והוֹדַעְתֶּנָא (הודעת לנו).
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שדניאל מבקש לשתף את חבריו בזכות ההצלה [אבן עזרא, מלבי"ם, אלשיך]. מצד אחד, ההתגלות הנבואית וגילוי הסוד ניתנו לדניאל לבדו ולכן הוא אומר הוֹדַעְתַּנִי [אבן עזרא, מלבי"ם]. אך מצד שני, הוא ממהר להדגיש שהמענה האלוהי לא הגיע רק בזכותו, אלא בזכות התפילה המשותפת של כל החבורה שישבה וביקשה רחמים. יתרה מכך, גילוי הסוד נוגע להצלת חייהם של כולם יחד, ולכן הוא חותם בלשון רבים כדי שלא להתנשא על חבריו ולא לקחת לעצמו את כל תהילת ההצלה [אבן עזרא, אלשיך].