תארו לעצמכם שהייתם בסכנה גדולה, ופתאום, ממש ברגע האחרון, הכל הסתדר והרגשתם הקלה עצומה. מה הדבר הראשון שהייתם עושים? אחרי שדניאל ניצל מגזירה קשה מאוד של המלך, הוא פונה לה' בתפילה מרגשת של תודה.
הוא מתחיל ואומר מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה, כלומר, אני מודה ומשבח אותך. דניאל קורא לה' אֱלָהּ אֲבָהָתִי, שזה אלוהי אבותי. למה הוא מזכיר את האבות שלו ולא מדבר על עצמו? כי דניאל הוא אדם עניו וצנוע. הוא לא חושב שה' עזר לו רק בגלל שהוא עצמו צדיק, אלא בזכות האבות שלו שהיו אנשים קדושים.
דניאל ממשיך להודות על שתי מתנות מיוחדות שקיבל מה': חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי. הפירוש של המילים האלו הוא שנתת לי חכמה וגבורה. החכמה הייתה הרעיון החכם לגשת ולבקש עוד זמן מהמלך, והגבורה הייתה האומץ לעמוד מול המלך הגדול ולדבר איתו. דניאל אומר את זה לא מתוך גאווה, אלא כי כשאנחנו עומדים מול ה' שיודע הכל, אנחנו יכולים להגיד את האמת ולהודות על הכוחות הטובים שקיבלנו ממנו.
בסוף התפילה יש משהו מעניין מאוד. דניאל אומר וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי, שזה אומר "עכשיו הודעת לי" בלשון יחיד, אבל מיד אחר כך הוא מוסיף דִּי־בְעֵינָא, שזה "מה שביקשנו", וגם הוֹדַעְתֶּנָא, שזה "הודעת לנו" בלשון רבים. למה הוא מחליף פתאום בין יחיד לרבים? מצד אחד, ה' גילה את הסוד רק לדניאל. אבל מצד שני, דניאל מיד משתף את החברים שלו בהצלחה. הוא מזכיר לה' שהתשובה הגיעה בזכות התפילה המשותפת של כולם יחד. הוא לא רוצה להתנשא או לקחת את כל התהילה לעצמו, אלא מראה שכולם שותפים להצלה הזו.