במפגש המתוח מול נבוכדנאצר, חכמי בבל מוצאים את עצמם דחוקים לפינה לנוכח דרישתו הבלתי אפשרית של המלך שיגידו לו מה חלם. בתגובה, הם נאלצים לענות תִּנְיָנוּת, כלומר בפעם השנית, ולבקש שוב לשמוע את החלום כדי שיוכלו לומר, או בלשון הכתוב נְהַחֲוֵה, את פתרונו.
אף על פי שתוכן הדברים נראה כחזרה על בקשתם הראשונה, חל שינוי משמעותי בסגנון פנייתם. בתחילה פנו אל המלך לנוכח ובאופן ישיר, אך כעת, מתוך פחד ויראה מפני זעמו, הם עוברים לדבר בגוף שלישי ואומרים כי המלך יאמר לעבדיו [אבן עזרא, מצודת דוד].
הפרשנים מציעים מניעים שונים לתשובה כפולה זו. יש הסבורים כי החכמים חשדו שהמלך למעשה זוכר את חלומו, ורק מנסה לבחון את אמינותם, ולכן התעקשו שיספר להם אותו תחילה כדי שיוכלו להוכיח את אמיתות חוכמתם [חומת אנך]. מנגד, ייתכן שבראותם כי החלום נשכח מהמלך לחלוטין והוא עומד במריו, הם ניסו להרוויח זמן. באמרם שהמלך יאמר את החלום, כוונתם הייתה לעתיד: הם קיוו שימתין, ייזכר בחלום, ילחש אותו לעבדיו, ואז הם יגידו את הפתרון [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי המענה השני לא נאמר על ידי אותם אנשים שהשיבו לראשונה, אלא שאר החרטומים והאשפים הם שהצטרפו כעת לדברי הכשדים [יוסף אבן יחיא].
זווית ייחודית שופכת אור על בחירתם להציע שהמלך יאמר את החלום לעבדיו ולא להם ישירות. על פי תפיסה זו, החכמים הציעו למעשה פתרון חדש המבוסס על מגבלות הכישוף. כוחות הטומאה והעבודה הזרה אינם מסוגלים לקרוא מחשבות שבלב אדם, אלא אם כן הדברים יוצאים מן הכוח אל הפועל ונאמרים בקול לאוויר העולם. לכן, הם ביקשו מהמלך שיספר את החלום אפילו רק למשרתיו האישיים. ברגע שהדבר ייאמר בקול, כוחות הכישוף שלהם יוכלו לקלוט את המידע ולהעביר אותו אליהם, וכך יוכלו לפתור את החלום מבלי לשמוע אותו ישירות מפי המלך [אלשיך].
רמז נוסף למצבם המורכב של החכמים טמון במילה וּפִשְׁרָה. בתשובתם הראשונה השתמשו במילה "פשרא" המסתיימת באות אל"ף, שמשמעותה הבטחה למציאת פתרון כלשהו. כעת, כדי להראות ביטחון ולהרגיע את המלך, הוסיפו את האות ה"א המורה על הפתרון המיוחד והאמיתי. עם זאת, הם נמנעו מלומר "פשריה" (פתרונו המוחלט), מתוך דאגה ופחד שאולי יטעו בפרטים, שכן ידוע שגם בקרב חוזים בכוכבים נופלות טעויות [אלשיך, מנחת שי].