דניאל פותח את פתרון החלום בהצגת מעמדו העליון של נבוכדנצר, תוך הדגשה ברורה כי כל כוחו ושלטונו מוענקים לו מאת ה'.
לגבי התואר מֶלֶךְ מַלְכַיָּא (מלך המלכים), קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים. גישה אחת מפרשת כי התואר מכוון לנבוכדנצר עצמו, בהיותו מושל עליון על כל מלכי האדמה [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת הנסמכת על מסורת חז"ל, טוענת כי תואר זה מתייחס לה' בלבד. לפי קריאה זו, דניאל אומר: "אתה המלך, מלך המלכים (שהוא אלוהי השמים) נתן לך את המלכות" [רש"י, מנחת שי, מלבי"ם].
בהמשך הפסוק נאמר דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא (אשר אלוהי השמים) יְהַב־לָךְ (נתן לך). דניאל מבהיר למלך כי שלטונו המוחלט לא הושג בכוחו האישי, אלא ניתן לו כמתנה מאת ה' [יוסף אבן יחיא]. השגחה אישית וישירה זו מסבירה מדוע נבוכדנצר נמשל לראש צלם הזהב. כשם שהראש הוא משכן השכל והנשמה, כך מלכותו של נבוכדנצר הגיעה ישירות ממקור אלוהי [מלבי"ם]. יתרה מכך, ההתמקדות בפסוק במלך עצמו (ולא רק במלכותו הכללית, כפי שנעשה בשאר חלקי הצלם), נועדה להדגיש כי מעלותיו האישיות ובחירת ה' בו הם שהופכים אותו לראש, שכן הראש שולט בכל הגוף למרות שגודלו הפיזי קטן ביחס לשאר האיברים [אלשיך].
הפסוק מפרט ארבעה דברים שה' נתן למלך: מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא (מלכות, חוסן, תוקף וכבוד). המילה חִסְנָא מתבארת כמלכות חזקה וכבדה [רש"י, אבן עזרא], ויש שפירשו אותה כלשון נחלה [רב סעדיה גאון מובא באבן עזרא].
הפרשנים מציעים שני מסלולים להבנת ריבוי התארים הללו:
המסלול הראשון רואה בתארים אלו תיאור של שלבי התרחבות השלטון. מַלְכוּתָא מסמלת שלטון מקומי על עיר אחת; חִסְנָא מייצגת שלטון על מדינה שלמה; וְתָקְפָּא מתארת שליטה נרחבת על מחוזות ואזורים רבים; ואילו וִיקָרָא (הכבוד) הוא השיא – שלטון מוחלט על כל העולם כולו, שאין כבוד למעלה ממנו [יוסף אבן יחיא].
המסלול השני קושר את התארים הללו לתכונותיו של הזהב, המתכת שמייצגת את נבוכדנצר בחלום. חִסְנָא מציינת את הקיום והנצחיות של הזהב שאינו מעלה חלודה; וְתָקְפָּא מסמלת את חוזקו ביחס למתכות אחרות; ואילו וִיקָרָא מבטאת את חשיבותו, יופיו וערכו הרב [מלבי"ם].