ברגע של התגלות והצלה, פורצת מפי דניאל תפילת הודאה עמוקה המבטאת הכרה מוחלטת באפסות האדם מול בוראו. הודאה זו אינה רק שיר הלל, אלא הצהרה פילוסופית ומוסרית על מקור הכוח והדעת ביקום כולו.
המילים עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר מציינות את תחילתה של התפילה [יוסף אבן יחיא]. תפילה זו בנויה בשלבים: היא נפתחת בשבח כללי על הנהגת ה' את המציאות כולה, ולאחר מכן עוברת להודאה פרטית על ההשגחה האישית שדניאל זכה לה [מלבי"ם].
דניאל מכריז לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי־אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן־עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, כלומר, יהי שמו של האלוקים מבורך מעתה ועד עולם [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים שני כיווני חשיבה מרכזיים להבנת הביטוי מִן־עָלְמָא וְעַד עָלְמָא. במישור המרחבי, הכוונה היא שה' מבורך מן העולם התחתון והשפל ועד לעולם העליון [מצודת דוד]. במישור הזמני, הכוונה היא מן העולם הזה ועד לעולם הבא [יוסף אבן יחיא], שכן ה' הוא שורש המציאות המקיימת את העולם הנוכחי ברצונו, ועד לנצח שבו יברא עולם חדש [מלבי"ם].
התפילה מתמקדת בשתי תכונות מהותיות: דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא – אשר החכמה והגבורה שלו הן. בחירה זו אינה מקרית ונושאת משמעות רב־שכבתית. ברובד הראשון, היא קשורה לאירועים שחווה דניאל: החכמה מתבטאת בכך שה' גילה לו את סוד החלום ופתרונו, והגבורה רומזת לכוחו של ה' לשלוט בהיסטוריה, להשפיל שליטים גבוהים ולהגביה שפלים באחרית הימים [יוסף אבן יחיא].
ברובד השני, טמונה כאן קביעה תיאולוגית נחרצת. החכמה והגבורה האמיתיות שייכות אך ורק לה', והן אינן תכונות שנוספו לו, אלא עצמותו ממש. כל חכמה או כוח שנמצאים אצל הנבראים, בעליונים או בתחתונים, אינם שלהם באמת, אלא רק שפע שנאצל מן הבורא וניתן להם כפיקדון [אבן עזרא, מלבי"ם].
מתוך כך, עולה רובד שלישי של מסר מוסרי נוקב על ענווה. דניאל היה יכול בקלות לזקוף את ההצלה לזכותו האישית. הוא יכול היה להתגאות בחכמתו, שבעזרתה דיבר בתבונה אל שר הטבחים אריוך, או בגבורתו, שהעניקה לו את האומץ לגשת אל המלך ולבקש ארכה להצלת חייו וחיי חכמי בבל. אולם, בהכרזתו שהחכמה והגבורה שייכות לה' לבדו, דניאל מלמד אותנו לא להחזיק טובה לעצמנו. הוא מבין שאפילו המחשבות, המילים והאומץ שגילה לא נבעו מכוחו העצמי, אלא ה' הוא שכיוון את צעדיו ופעל דרכו, ובלעדיו לא היה לו כוח לעשות דבר [אלשיך].