קרה לכם פעם שהצלחתם במשימה ממש קשה, או שעשיתם מעשה אמיץ במיוחד, וכולם התפעלו מכם? מה הרגשתם באותו רגע? בטח הייתם מאוד גאים בעצמכם. דניאל הרגע ניצל מסכנה גדולה והצליח לגלות את סוד החלום של מלך בבל. הוא היה יכול בקלות להתגאות בעצמו ולחשוב שהוא הכי חכם והכי גיבור, אבל במקום זה הוא עוצר הכל ומתפלל תפילת תודה מיוחדת לה'.
המילים עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר מציינות את ההתחלה של התפילה שלו. הוא פותח בשבח לה' על כך שהוא מנהיג את כל המציאות, ומודה לו גם על העזרה הפרטית שהוא בעצמו קיבל. דניאל מכריז לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, כלומר, יהי שמו של ה' מבורך מהעולם הזה ועד העולם הבא, ממש לנצח.
בתפילה שלו דניאל מזכיר שני דברים חשובים ואומר דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא, שזה אומר שהחכמה והגבורה האמיתיות שייכות אך ורק לה'. ה' הראה את החכמה שלו כשגילה לדניאל את סוד החלום, ואת הגבורה שלו בכך שהוא זה ששולט בהיסטוריה ויכול להמליך או להוריד מלכים חזקים. דניאל מלמד אותנו כאן שיעור חשוב בענווה. הוא מבין שהאומץ שלו לגשת אל המלך והשכל שלו לפתור את החידה לא הגיעו באמת מכוחו העצמי. כל חכמה או כוח שיש לבני האדם הם רק מתנה שה' נותן לנו, ובלעדיו לא היה לנו כוח לעשות שום דבר.