שליט האימפריה ניצב מול חכמיו ודורש מהם את הבלתי אפשרי. הוא אינו מבקש רק פתרון לחידה, אלא דורש מהם לחדור אל נבכי תודעתו, לשלוף משם חלום שאבד, ומציב אולטימטום מבעית של חיים ומוות. בפנייתו אל החכמים, הכתוב מציין כי המילה לכשדיא נכתבת כך אך מסורת הקריאה היא לְכַשְׂדָּאֵי [מנחת שי].
במוקד דברי המלך עומדת ההכרזה מִלְּתָה מִנִּי אַזְדָּא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הביטוי היא שהדבר הלך ופרטי החלום נשכחו מזיכרונו לחלוטין [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אבן יחיא, שטיינזלץ]. המלך מבהיר לחכמים שהוא אינו מנסה אותם או מסתיר את המידע בכוונה, אלא באמת ובתמים אינו זוכר מה חלם [מלבי"ם]. עם זאת, החלום לא היה חזיון חולף של שינה קלה, אלא חלום עוצמתי וממשי שפשוט חמק מתודעתו [אלשיך]. מנגד, קיימת גישה שונה לחלוטין ולפיה המילה אַזְדָּא משמעותה דבר קיים, יציב ואמיתי. לפי פירוש זה, המלך אינו מדבר על חלום שנשכח, אלא מצהיר כי גזירת העונש שלו היא מוחלטת וסופית [אבן עזרא].
דרישת המלך כפולה וברורה: הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ. הוא דורש לשמוע גם את תוכן החלום וגם את פתרונו. הבחירה במילה תְהוֹדְעוּנַּנִי (תודיעו לי) אינה מקרית. המלך אינו מבקש רק שיספרו לו סיפור בעלמא, אלא דורש שיתארו את החלום באופן כה מדויק, עד שהדבר יעורר את זיכרונו והוא יידע בוודאות שאכן זהו החלום שחלם. כמו כן, הוא דורש את וּפִשְׁרֵהּ, כלומר את פתרונו האמיתי והמדויק של החלום הספציפי הזה, ולא מסתפק בפתרונות כלליים והגיוניים כפי שהציעו לו קודם לכן [אלשיך]. הסיבה לדרישה הכפולה היא חוסר האמון של המלך: רק אם יצליחו לשחזר את החלום עצמו, הוא ידע שהם אינם מרמים אותו ובודים מליבם פתרונות שקריים [מלבי"ם].
אם ייכשלו במשימה, המלך מאיים בעונש אכזרי במיוחד הפוגע בגופם וברכושם כאחד. ראשית, הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן, כלומר גופם יחתך לאיברים ולנתחים [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא], עונש שנועד לא רק להמיתם אלא גם לגרום להם לבושה וביזיון [מלבי"ם].
שנית, העונש יתרחב גם אל רכושם: וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן. המילה נְוָלִי מתפרשת לרוב כאשפה או בית כיסא [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם], ויש המפרשים אותה כהריסות, חורבה ושממה [אבן עזרא]. הריסת ביתו של פושע חמור הייתה מנהג ענישה מוכר בעת העתיקה [שטיינזלץ], אך כאן מסתתרת כוונה עמוקה יותר. בעוד שחיתוך גופם נועד להשמיד אותם פיזית, הפיכת בתיהם המפוארים לאשפה נועדה למחוק את זכרם מהעולם לחלוטין, שכן הבתים והחצרות הם השארית והמורשת שאדם מותיר אחריו לדורות הבאים [אבן יחיא].