דניאל ניצב מול מלך בבל העוצמתי ומעביר את המוקד מחכמה אנושית וכוחות ארציים לריבונותו המוחלטת של האל. במעמד זה הוא מבהיר את מקור ההתגלות הנבואית, מסביר מדוע נכשלו חכמי המלך, ומבאר מדוע דווקא המלך נבחר לקבל הצצה אל העתיד הרחוק.
המילה בְּרַם (אבל, אולם) משמשת כנקודת מפנה. בעוד שחכמי בבל דיברו אל המלך על אלוהויות רבות בלשון רבים, דניאל מדגיש כי ישנו אל אחד בלבד [אבן עזרא]. באומרו אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא (יש אלוה בשמים), הוא שולל את כוחם של אלילי הארץ וצבא השמים שהבבלים עבדו להם [אלשיך]. מאחר שה' אינו קשור לחכמי בבל, בלתי אפשרי היה עבורם לדעת את הסוד הזה, ולכן אין להאשימם או להענישם על כישלונם [מלבי"ם].
דניאל ממשיך ומתאר את ה' כמי שהוא גָּלֵא רָזִין (מגלה סודות). הוא מבהיר כי האל שגילה לו את הסוד הוא זה שבאמצעותו מודיע כעת למלך את פתרון התעלומה [רש"י, מצודת דוד]. ניכר כי דניאל מעניק כבוד רב למלך ומפייס אותו באומרו וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר; הוא מדגיש שההתגלות ניתנה בזכותו של המלך ולמענו, ולא רק בזכות דניאל [אלשיך]. הסיבה שבגללה נבחר נבוכדנצר לראות מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא (מה שיהיה באחרית הימים), היא מעמדו כמלך אוניברסלי שראוי להיחשף לחזון כה גדול ונדיר על העתיד הרחוק, בשונה מחלומות פשוטים על העתיד הקרוב שאותם חכמי בבל היו מסוגלים לפתור [מלבי"ם].
מכאן עובר דניאל להגדיר את החוויה עצמה: חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכפילות של מילים נרדפות שנועדה לתאר את מה שהמלך ראה בכוח המדמה שבשכלו, ולא בראייה חושית, בעת שהיה רדום על מיטתו. זהו אינו חלום רגיל, אלא מראה נבואי נשגב שזוהי סיבתו [יוסף אבן יחיא].
הפסוק נחתם במילים דְּנָה הוּא (זה הוא, או זאת היא). מילים אלו משמשות כהבטחה למלך שאכן זהו החלום ששכח ואשר עוסק באחרית הימים [אלשיך], וכן כגשר המחבר בין דברי המבוא של דניאל לבין תחילת התיאור המפורט של החלום עצמו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].