ברגע גורלי זה ניצב דניאל מול נבוכדנצר וחושף בפניו את החלום שנשכח ממנו, חלום הטומן בחובו משמעות היסטורית עמוקה. פנייתו של דניאל נפתחת במילים אנת מלכא (אתה המלך). הבחירה להדגיש את מעמדו של המלך אינה מקרית, שכן החלום שהוצג לו נוגע לעתיד המלכויות בעולם כולו עד סוף כל הדורות, ולכן ראוי היה שייגלה דווקא למלך [מלבי"ם]. מבחינה לשונית, המילה אנתה נכתבת בפסוק עם האות ה' מיותרת בסופה [מנחת שי].
דניאל ממשיך ומתאר: חזה הוית וַאֲלוּ (רואה היית, והנה) הופיע מולך צלם חד שגיא, כלומר דמות אדם אחת גדולה מאוד בממדיה הפיזיים [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. מיד לאחר מכן מוסיף דניאל לתאר את הצלם במילים צלמא דכן רב. באשר לפירוש המילה דכן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעותה "זה", כלומר "הצלם הזה" [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד]. לעומתם, רש"י מציע פירוש ייחודי ולפיו המילה גוזרת את משמעותה מהמילה "כן", כלומר שלצלם היה בסיס וכן גדול שעליו עמד.
כפילות הלשון, המזכירה פעמיים את גדולת הצלם, מעוררת שאלה. יתרה מכך, השימוש במילה "זה" מרמז על נוכחות עכשווית, אף שמדובר בחלום מהעבר. המלבי"ם מסביר זאת באופן דרמטי: ברגע שבו החל דניאל לתאר את החלום, נצטייר המחזה בשנית לנגד עיניו הפקוחות של נבוכדנצר. דניאל, שהבחין בכך, אמר לו למעשה שהצלם עומד מולו ממש באותו הרגע.
דניאל מפרט שלוש תכונות עוצמתיות של הצלם, אשר קאם לקבלך (ניצב ישירות מול המלך):
ראשית, הוא רב (גדול). מעבר לגודלו הפיזי, מדובר בגדולה איכותית וחשובה [יוסף אבן יחיא], המייצגת את התפשטות המלכות ושליטתה על כלל האנושות [מלבי"ם].
שנית, וזיוה יתיר (אורו וזוהרו היו מרובים ועוצמתיים) [מצודת דוד, שטיינזלץ], ויש הקושרים זאת לאור הבהיר המאפיין את חודש זיו [אבן עזרא]. זוהר זה מסמל את הפאר והתפארת העצומים של המלכות [מלבי"ם].
שלישית, ורוה דחיל (מראהו היה נורא, מאיים ומפחיד) [רש"י, מצודת דוד], שכן המלכות שהוא מייצג מטילה את אימתה ופחדה על כל בני התמותה [מלבי"ם].