מראה החלום משתנה לפתע מדמותו של פסל מאיים וסטטי למחזה של הרס דרמטי ופתאומי. הכוח הממוטט את המבנה העצום אינו מגיע מפעולה אנושית, אלא מגורם מסתורי הפוגע בנקודת התורפה של הפסל.
כאשר דניאל פונה אל המלך באומרו חָזֵה הֲוַיְתָ (רואה היית), הוא למעשה מזכיר לו את החלק המכריע בחלום שנשכח ממנו. המלך זכר היטב את צורת הפסל, אך דווקא הופעת האבן היא זו שנשכחה ממנו והיא שגרמה לו לחרדה הגדולה [מלבי"ם]. דניאל מתאר כיצד המלך הביט בפסל המאיים [ביאור שטיינזלץ], עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן, כלומר עד שלפתע נחתכה, נבדלה ונותקה אבן אחת מתוך סלע [רש"י, יוסף אבן יחיא]. פעולת הגזירה של האבן מושווית לפעולת חציית ים סוף לגזרים [אבן עזרא].
המאפיין הבולט ביותר של אבן זו הוא שהיא ניתקה דִּי־לָא בִידַיִן. הפרשנים מסכימים כי האבן לא נחצבה או הושלכה בידי אדם, אלא פעלה וניתקה מעצמה. אותה אבן פלאית המשיכה במעופה וּמְחָת לְצַלְמָא, כלומר הכתה את הצלם, כשהפגיעה ממוקדת בדיוק עַל־רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא, על רגליו העשויות תערובת של ברזל וחרס.
כתוצאה מהמכה העזה, האבן וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן, היא שחקה, ריסקה ופוצצה את רגלי הפסל לחלוטין [רש"י, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. מקורות המסורת מעירים כי מבחינה דקדוקית, האות דל"ת במילה וְהַדֵּקֶת מנוקדת בתנועת סגול ולא בצירי [מנחת שי].