טרם ייגש דניאל לפתרון החלום, הוא מקדים דברי סנגוריה על חכמי בבל. המלך כעס על החכמים וגזר עליהם עונש מוות, ודניאל מבקש להסיר מעליהם את חרון אפו ולהצילם. רוב הפרשנים מסכימים כי דניאל מלמד עליהם זכות ומבהיר כי אי-יכולתם לפתור את החלום אינה נובעת מחוסר רצון או ממרד.
מניעיו של דניאל מגוונים: הוא פועל מתוך ענווה ומדגיש כי כאדם אין לו יתרון טבעי עליהם [יוסף אבן יחיא], אך גם מתוך תבונה פוליטית ומוסרית. אילו היה פותר את החלום מיד וזוקף את ההצלחה לעצמו, חכמי בבל היו מוצאים להורג, וכל שאר תושבי הממלכה היו נוטרים לו טינה עמוקה על כך שהביא למותם [אלשיך].
המלך סבר שחכמיו מסתירים ממנו את הפתרון במכוון כי לא השלימו את חכמתם, או לחלופין שחכמתם היא הבל ולכן אין טעם לכלכלם [מלבי"ם]. בתגובה, דניאל מסביר כי החכמים לא פשעו, שכן הדבר הפלאי שהמלך ביקש נשגב מבינתו של כל אדם [חומת אנך]. למעשה, חכמי הגויים צדקו לחלוטין בטענתם הקודמת שאין בנמצא איש שיוכל לגלות את הסוד הזה בכוחות אנושיים [אלשיך]. חכמתם של מכשפי בבל נשענת על כוחות נחותים יותר כמו שדים, כוכבים או כוחות הטבע, ואילו הסוד של המלך נמצא בספירה עליונה שאינה נגישה לכלים אלו [מלבי"ם].
בפסוק מופיעים מספר מונחים הדורשים ביאור. המילה רזא מתייחסת לסוד עצמו, כלומר לחלום ולפתרונו שהמלך מבקש לדעת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המונח חכימין משמש כשם כולל לכל סוגי המכשפים והכשדים [אבן עזרא]. באשר למילה גזרין, הפרשנים מציעים מספר גוונים של משמעות: יש המפרשים כי זהו שם כללי למין של בעלי כישוף [רש"י], ויש המדייקים כי מדובר בקובעי עתידות [ביאור שטיינזלץ], בבעלי קסם ההולכים לקראת נחשים כדי לקרוא סימנים [מצודת ציון], או בכשדים שתפקידם לגזור מראש את גורלו ועתידו של האדם [יוסף אבן יחיא].