הגילוי הפתאומי של סוד נסתר מביא את השליט החזק ביותר בעולם למצב של השתאות וביטול מוחלט בפני אדם. באדין – אז, המלך נבוכדנצר נופל על פניו, וסגיד – משתחווה לדניאל [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. יתרה מכך, המלך מצווה להקריב לפניו ומנחה וניחוחין – מנחה ממש ויין המיועד לנסכים [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי תגובה קיצונית זו נובעת מכך שנבוכדנצר הבין שחכמה כזו אינה יכולה לנבוע משכל אנושי רגיל [ביאור שטיינזלץ], ולכן ביקש להפוך את דניאל לאלוה ולעבדו [רש"י, אבן עזרא]. בעולם העתיק הייתה נטייה לייחס אלוהות לכל אדם שהפגין יכולות על־טבעיות, ונבוכדנצר ראה בדניאל התגלמות של קדושה וצינור המקשר בין ה' לבני האדם [מלבי"ם]. באמצעות ציווי הקרבנות, ביקש המלך להראות לעמים כולם כי דניאל יצא מגדר האנושות ועלה למדרגה אלוהית [יוסף אבן יחיא].
עם זאת, קיימת אבחנה דקה וחשובה בפסוק. המילה אמר בצירוף אמר לנסכה (אמר לנסך לו) מעידה על כך שהמלך אכן ציווה להקריב את המנחה והנסכים, אך בפועל הדבר לא יצא אל הפועל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדניאל סירב בתוקף לקבל את העבודה הזרה, מנע מן המלך לבצע את מעשה ההקרבה, והקפיד שהכבוד והעבודה יופנו אך ורק לה' שגילה את הסוד [מצודת דוד, מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, חומת אנך]. בניגוד למתנות גשמיות שבהן נאמר מפורשות בהמשך שהמלך נתן לדניאל, כאן הכתוב מסתפק במילה "אמר", כדי ללמדנו שהכוונה הייתה קיימת, אך המעשה נבלם על ידי דניאל עצמו [אלשיך].