נבוכדנצר ניצב מול חכמיו כשהוא מוטרד עמוקות מחיזיון לילי, ומציב בפניהם דרישה חריגה: לגלות לו לא רק את פתרון החלום, אלא את החלום עצמו. המלך מבהיר להם כי אף שייתכן שחלם חלומות רבים, בקשתו מתמקדת בחלום אחד ויחיד שהסעיר אותו, מתוך תחושה ברורה שחלום זה צופן בחובו את העתיד [מלבי"ם, אלשיך].
השימוש במילה לָדַעַת מבטא את החרדה וההשתוקקות העזה של המלך להיזכר בפרטי החלום שנשכח ממנו [מצודת דוד]. סביב שכחת החלום מתעוררת מחלוקת. ישנה דעה קדומה שלפיה המלך כלל לא שכח את חלומו, אלא רק העמיד פנים כדי לנסות ולבחון את חכמיו. אולם, גישה זו נדחית בתוקף, שכן עדות הכתוב בשאיפת המלך "לדעת את החלום" מוכיחה כי החלום אכן נשכח ממנו באמת, ורק כאשר דניאל יתאר בפניו את החיזיון בהמשך, הזיכרון ישוב אליו והוא יזהה את אמיתות הדברים [אבן עזרא].
פנייתו של המלך לחכמים מלווה באסטרטגיה מחושבת. הוא נמנע מלבקש את פתרון החלום בשלב זה, ובוחר לפעול בהדרגה: קודם עליהם להוכיח את יכולתם לגלות את החלום עצמו, ורק לאחר מכן הוא מתכוון לדרוש את פשרו [יוסף אבן יחיא]. מעבר לכך, בחירת המילה וַתִּפָּעֶם מצביעה על תחבולה פסיכולוגית. מילה זו מורה על התפעמות וחרדה קלה בלבד, ולא על שכחה מוחלטת המוחקת כל זכר. המלך השתמש בלשון זו כדי לאותת לחכמים שזיכרונו לא אבד לגמרי, מתוך חשש שינסו לרמות אותו ולבדות חלום מלבם. הוא רומז להם שאמנם אינו יכול לשחזר את החלום בעצמו, אך ברגע שישמע את הדברים הנכונים הוא יזהה אותם מיד, ואם ינסו להתל בו – הוא יבחין בשקר [אלשיך].