בשעת משבר, כאשר גזירת המוות מרחפת מעל ראשיהם של החכמים, מתגלה דניאל בקור רוחו ובחכמתו. במקום להיכנע לייאוש או להתעמת בכוח, הוא בוחר לפעול בערמה, בתבונה ובנועם שיח כדי לעצור את מכונת ההשמדה המלכותית.
המילה בֵּאדַיִן פירושה "אז" [רש"י]. הפסוק מתאר כיצד דניאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם – כלומר, השיב דברי עצה, טעם ושכל [רש"י, שטיינזלץ] לאדם הממונה על ההוצאה להורג. דניאל פנה אל רַב־טַבָּחַיָּא. רוב הפרשנים מסכימים כי תואר זה מכוון לשר ההורגים, הממונה על הוצאתם להורג של הנידונים למוות [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה דעה ייחודית לפיה מדובר דווקא בשר המבשלים והאופים של המלך, תפקיד שררה בכיר בדומה לפוטיפר במצרים, שכן המילה "טבח" משמשת גם במשמעות של בישול [אבן עזרא]. לגבי המילה לְקַטָּלָה (להרוג), קיימת מסורת של כתיב שונה בספרים שונים, כאשר בחלקם המילה מסתיימת באות אל"ף ובחלקם באות ה"א [מנחת שי].
הפרשנים מעמיקים בטיבה של אותה "עצה וטעם" שהציג דניאל, ומסבירים את התכנית המבריקה שעמדה מאחורי פנייתו. דניאל נמנע מלבקש רחמים מחיילי השטח, שכן הללו, בלהט הנקמה וביצוע פקודת המלך, היו משמידים את כולם ללא אבחנה בין צדיק לרשע. במקום זאת, הוא פנה ישירות לשר הבכיר, אריוך, מתוך הבנה שפקיד רם דרג יחשוש לפגוע באנשים שלא נכללו במפורש בגזירה, פן המלך יערוף את ראשו שלו על חריגה מסמכות [אלשיך]. דניאל דיבר אל אריוך במתק שפתיים ובנועם כדי להבטיח שיקשיב לו ולא יהרוג אותו מיד [יוסף אבן יחיא].
מעבר לכך, דניאל זיהה שגם אריוך עצמו חש רע עם הפקודה להשמיד את כל חכמי עמו, וביצע אותה רק מאימת המלך. לכן, העצה שנתן לו דניאל נועדה להעניק לאריוך תירוץ לגיטימי להשהות את ההריגה ולהתנצל לפני המלך [מצודת דוד].
בנוגע לתוכן הדברים עצמם, קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת התחבולה של דניאל:
גישה אחת מסבירה שדניאל, אשר ישב בשער המלך, ידע היטב על הגזירה מתחילתה, אך שתק כדי לא לסכן את עצמו. כעת, כשהסכנה הגיעה לפתחו, הוא לא יכול היה פשוט לבקש זמן מהמלך, שכן המלך כבר סירב לתת ארכה לשאר החכמים בטענה שהם רמאים. לכן, דניאל עשה את עצמו כמי שאינו יודע דבר, ושאל את אריוך לסיבת המהומה. המטרה בעצה זו הייתה לגרום לאריוך להסביר לו את המצב מחדש, וכך לאפשר לדניאל לטעון שאילו היה יודע, היה פותר את החלום, ובכך לזכות בזמן התארגנות מיוחד [מלבי"ם].
גישה שניה מדגישה את הדיוק המשפטי בדברי דניאל. הוא הסב את תשומת לבו של אריוך לכך שהגזירה דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל כוונה אך ורק לאותם חכמים שהוזמנו למלך ונכשלו במשימה. דניאל טען כי הוא וחבריו כלל לא זומנו, ולכן אינם בני מוות. בנוסף, דניאל הפגין אצילות כאשר לא התחנן רק על חייו שלו, אלא התעניין בסיבה לגזירה על כלל חכמי בבל, כאילו הוא כואב את כאבם. גישה זו מצאה חן רב בעיני אריוך, ששמח על ההזדמנות להציל את חכמי עמו, וגרמה לו להיפתח בפני דניאל ולשתף איתו פעולה [אלשיך].