ברגע מתוח ודרמטי, שבו גורלם של חכמי בבל מונח על הכף, נעצרת פקודת ההוצאה להורג. שר הטבחים מתייצב מול המלך נבוכדנצר ומציג בפניו את התקווה היחידה לפתרון התעלומה שהדירה שנתו.
המילה אֱדַיִן משמעה "אז", והמילה הַנְעֵל פירושה "הכניס" [רש"י]. אריוך מכניס את דניאל לפני המלך בְּהִתְבְּהָלָה, כלומר במהירות, בחיפזון ובבהלה [רש"י, מצודת דוד]. הפרשנים מציעים מספר מניעים לחיפזון זה. גישה אחת מסבירה כי אריוך למעשה השהה את ביצוע גזר הדין נגד החכמים, ולכן מיהר להראות למלך שהוא פועל במרץ להשגת מבוקשו האמיתי, ובכך להצדיק את העיכוב [מלבי"ם, אלשיך]. בנוסף, ייתכן שאריוך היה נתון בהשתוממות כנה מעצם מציאת אדם בעל חכמה כזו, ורצה להעצים את חשיבות התגלית בעיני המלך [אלשיך]. סיבה נוספת להצגה הרשמית והמהירה היא שדניאל היה צעיר בתחילת דרכו, והמלך כלל לא הכיר אותו [ביאור שטיינזלץ].
אריוך פותח את דבריו במילים דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר, שפירושן "אשר מצאתי איש" [רש"י, אבן עזרא]. עצם הפתיחה במילה דִּי ("אשר" או "כי") נועדה לשמש כהתנצלות מיידית; אריוך מקדים תרופה למכה ונותן מיד טעם לעיכוב בהריגת החכמים, בטרם יספיק המלך לכעוס עליו [אלשיך].
הוא טורח להדגיש כי האיש הוא מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד – מגלות יהודה [רש"י]. ציון מוצאו של דניאל משרת מטרה כפולה. מצד אחד, הדבר נועד לסנגר על חכמי בבל ולהצילם ממוות; אריוך רומז למלך כי החכמים המקומיים לא שיקרו כשאמרו שאין אדם בנמצא היכול לפתור את התעלומה, שכן חכמתו של דניאל אינה אנושית רגילה, אלא מגיעה ממקום רחוק של נבואה והופעת ה' [מלבי"ם, אלשיך]. מצד שני, הדבר מדגיש את כישלונם של החכמים המקומיים, שחכמתם נופלת מזו של אדם זר שהוגלה לארץ נכריה [מלבי"ם].
לבסוף, אריוך מצהיר כי דניאל דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע – את הפתרון למלך הוא יודיע [מצודת דוד]. בולטת העובדה שאריוך מדבר רק על הודעת הפתרון, ולא על שחזור החלום עצמו. יש המסבירים כי אריוך עצמו לא באמת האמין שדניאל מסוגל לספר את החלום, אלא קיווה שברגע שדניאל יאמר את הפתרון, המלך ייזכר בחלום מעצמו [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שאריוך חשש שהמלך יכעס ויטען שאין ערך לפתרון ללא החלום. לכן השתמש במילה יְהוֹדַע (יודיע), כדי להבטיח למלך שדבריו של דניאל יעניקו לו ידיעה פנימית וודאית שזהו אכן הפתרון הנכון, גם ללא שחזור החלום [אלשיך].