תגובתו של נבוכדנצר לחוסר האונים של יועציו מהווה נקודת שבר, שבה תסכולו הופך לזעם חסר מעצורים. ברגע שהמלך מבין כי חכמיו אינם מסוגלים לענות על ציפיותיו, הוא מאבד כל כבוד לחכמתם ומחליט כי הדרך היחידה היא להיפטר מהם כליל [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים את מילות הפסוק כך: צירוף המילים כָּל־קֳבֵל דְּנָה משמעותו "בעבור זה" או "לעומת התשובה הזאת" שענו לו החכמים. המילה בְּנַס מתורגמת כזעף וקצף, בדומה למילה המקראית "זועפים". מתוך אותו זעם, המלך וַאֲמַר לְהוֹבָדָה, כלומר גזר ואמר להאביד את החכמים.
אולם, פקודת ההשמדה מעוררת תמיהה בקרב המפרשים: מדוע המלך גוזר עונש מוות על חוסר יכולת אנושית לדעת נסתרות, דבר שהוא עצמו יודה בו מאוחר יותר? בנוסף, הגזרה מופנית כלפי לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל. בעוד שיש מי שמסביר כי הכוונה היא רק לאותם חרטומים ואשפים שנכחו במקום [אבן עזרא], הגישה המרכזית מצביעה על כך שמדובר בגזרה גורפת ועיוורת. המלך, מתוך כעסו העצום, פקד להרוג את כל סוגי החכמים בבבל, כולל חוקרי טבע, מהנדסים ומדינאים – קבוצה שכללה גם את דניאל וחבריו. חכמים אלו כלל לא זומנו לארמון שכן פתרון חלומות אינו מקצועם, והחלטת המלך להשמידם הייתה שגגה אכזרית שיצאה מלפניו ללא כל הבחנה [מלבי"ם].
רובד פרשני עמוק יותר חושף סיבה נסתרת לזעמו של המלך. על פי המדרש, כשהחכמים טענו שאין מי שיכול להגיד את החלום, הם השתמשו במילים שרמזו על כך שאהרן הכהן והאורים והתומים כבר אינם קיימים. באותו רגע הבין נבוכדנצר כי הכלי היחיד בעולם שהיה מסוגל לפתור את תעלומתו נמצא בבית המקדש בירושלים – אותו מקדש שהוא עצמו החריב בעצתם של אותם חכמים ממש. לפיכך, זעמו לא נבע רק מכישלונם הנוכחי, אלא מההבנה שהם אלו שיעצו לו להחריב את מקום השראת השכינה של ה', ועל כן כולם חייבים מיתה [חומת אנך, אלשיך].
עם זאת, עיון מדוקדק מגלה כי למרות הכעס, חל ריכוך מסוים בעונש. בתחילת הסיפור איים המלך על החכמים שיחתוך אותם לאיברים ויהפוך את בתיהם לאשפות, ואילו כאן הוא מסתפק בפקודת השמדה רגילה של מוות בחרב. הסיבה לכך היא שדברי ההיגיון של החכמים – שטענו כי רק ה' יכול לדעת את החלום – אכן חדרו ללבו של המלך. הוא הבין שטענתם צודקת, ולכן, אף שעדיין רתח מזעם, הוא ביטל את איום ההתעללות האכזרית והמיר אותו בעונש מוות סטנדרטי [אלשיך].