יצא לכם פעם לראות אדם שכועס כל כך, עד שהוא מאבד את הסבלנות כלפי כולם ומעניש גם את מי שבכלל לא אשם? זה בדיוק מה שקרה למלך נבוכדנצר.
כשהמלך הבין שהיועצים שלו פשוט לא מסוגלים לגלות לו מה הוא חלם, הוא איבד לגמרי את האמון בחכמה שלהם. כָּל־קֳבֵל דְּנָה, כלומר בגלל התשובה המאכזבת שהם ענו לו, המלך בְּנַס, הוא נהיה זועף, כועס וחסר סבלנות. מתוך הזעם הגדול הזה, המלך וַאֲמַר לְהוֹבָדָה, שזה אומר שהוא נתן פקודה קשה מאוד: להיפטר מהחכמים ולסלק אותם לגמרי.
אבל הכעס העצום עיוור את המלך וגרם לו לקבל החלטה פזיזה. הפקודה שלו לא הייתה מכוונת רק כלפי היועצים שעמדו מולו בארמון, אלא לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל. הוא החליט להעניש בחומרה את כל סוגי החכמים בממלכה, גם אם הם היו חוקרי טבע או מהנדסים שבכלל לא קשורים לפתרון חלומות. בגלל הגזרה הכללית הזו, גם דניאל וחבריו, שהיו חכמים אך כלל לא הוזמנו לארמון, מצאו את עצמם לפתע בסכנה גדולה.