דניאל, פרק ב׳, פסוק ט״ו

בשעת משבר גורלית, כאשר חרב ההוצאה להורג מונחת על צווארם של חכמי בבל, פונה דניאל לברר את פשר הגזרה הפתאומית והאכזרית.

המילה עָנֵה מלמדת שדניאל פנה לאריוך בקול רם וברור [מצודת ציון]. הוא אינו פונה אליו רק כאל רב הטבחים הממונה על ההריגה, אלא מדגיש את תוארו כשַׁלִּיטָא דִי־מַלְכָּא – שר ומושל בכיר, מתוך הבנה שפקיד בדרג כה גבוה ודאי מודע לסיבות העומדות מאחורי החלטות המלך [מלבי"ם].

מוקד שאלתו של דניאל טמון במילים עַל־מָה דָתָא מְהַחְצְפָה. הפרשנים נחלקו בדקות המשמעות של המילה מְהַחְצְפָה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת מהירות וחיפזון [אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון], והיא נגזרת מלשון "חצוף", המתאר אדם הממהר להביש את הבריות [מצודת ציון]. מנגד, יש המפרשים את המילה במשמעות של פקודה נמרצת [ביאור שטיינזלץ], חזקה, תקיפה ואף חצופה באכזריותה להרוג [רש"י, מלבי"ם].

תמיהתו של דניאל נובעת מחוסר ההיגיון שבקצב האירועים: גם אם המלך דרש בקשה קשה מנשוא, מדוע לא ניתן לחכמים זמן להתבודד ולנסות להשיג פתרון נבואי? מדוע למהר ולשפוך את דמם כהרף עין ללא כל המתנה? [אלשיך, מצודת דוד].

בתגובה לכך, אֱדַיִן מִלְּתָא הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל. אריוך חושף בפני דניאל את השתלשלות העניינים. לפי הפשט, הוא מסביר שהקצף הגדול נבע מכך שהחכמים לא ידעו להגיד למלך את החלום ששכח [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, אריוך מבהיר שהמלך לא מנע מהם זמן מראש, אלא שהחכמים עצמם טענו שהדבר בלתי אפשרי לחלוטין ולא ביקשו שהות. מידע זה עורר תקווה בלב דניאל, שהבין כי מאחר שלא היה שותף לכישלונם ולייאושם, הדרך עדיין פתוחה בפניו לגשת למלך ולבקש זמן [אלשיך, אבן עזרא, מצודת דוד].

רובד פרשני עמוק יותר מציג זווית שונה לחלוטין לכעסו של המלך: כאשר טענו חכמי בבל שאין איש בעולם היכול לגלות תעלומות כאלה, המלך נזכר בכהני ה' ובאורים ותומים שהיו מסוגלים לכך. הזיכרון הכה בו, והוא התמלא זעם על חכמי בבל שלא מנעו בעדו מלהחריב את בית המקדש ולהרוג את הכהנים נושאי החוכמה. לפיכך, פקודת ההשמדה המהירה לא נבעה רק מתסכול על החלום, אלא מזעם עמוק על אובדן החוכמה האלוהית בגלל עצתם הרעה. דניאל, שלא ידע על המניע הנסתר הזה, תמה על החיפזון שבהריגה בגלל חלום בלבד, עד שאריוך גילה לו את הסיבה האמיתית העומדת בבסיס הגזרה [אלשיך].