הפסוק מציג את חוסר האפשרות לחבר בין יסודות מנוגדים כמשל למציאות פוליטית וחברתית שברירית. הצירוף חֲסַף טִינָא מתורגם כחרס העשוי מטיט [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והביטוי מִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא משמעו שהם יהיו מעורבים בזרע אנשים [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי ה"עירוב" המתואר בפסוק מתייחס לנישואי תערובת ובריתות בין אומות שונות, ובפרט בין אומות חזקות לחלשות. המטרה של התבוללות וקשרי חיתון אלו היא פוליטית וצבאית: החלשים מבקשים להתחבר אל החזקים כדי לזכות בהגנתם ובתמיכתם אל מול אויבים משותפים [מצודת דוד, מלבי"ם]. עירוב זה מחבר בין עמים השונים לחלוטין זה מזה במראם, בלבושם, במאכלם, במנהגיהם ובעיקר בדתם [אבן עזרא, רש"י].
אולם, למרות קשרי החיתון והבריתות, הפסוק מדגיש: וְלָא־לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם־דְּנָה. הפרשנים מסבירים כי לא תהיה ביניהם אחדות אמיתית, אהבה או שלמות הלב [רש"י, מצודת דוד]. תהיה זו מלכות של תערובות שונות שאין בה שום יציבות [ביאור שטיינזלץ], ובני העמים השונים והשפות השונות ימשיכו להתייחס זה לזה כזרים [אלשיך]. מעבר לניכור החברתי, מסתתר כאן גם זיוף פוליטי: הבריתות נעשות בלב ולב, כאשר בפועל הצד החזק חורש מזימות בסתר ומתכנן לבלוע את הצד החלש ולהכפיפו למרותו המלאה [מלבי"ם].
הבחירה בדימוי של ברזל וחרס מדויקת להעברת המסר. בעוד שקודם לכן בחלום סימלו חומרים אלו חוזק וחולשה, כאן המשל עובר להתמקד באנשי המלכות עצמם. הברזל והחרס מייצגים שני הפכים מוחלטים הרחוקים זה מזה. ממש כפי ששני חומרים אלו לעולם לא יוכלו להתמזג באמת, כך גם האומות המרכיבות את המלכות, חרף כל הניסיונות המלאכותיים לקשר ביניהן, לעולם לא יצליחו להתגבש לעם אחד [אלשיך].