זעם המלך הבבלי הופך לפקודת השמדה רשמית המרחפת מעל כל חכמי הממלכה, ובתוכם נלכדים גם גולים חפים מפשע. המילים וְדָתָא נֶפְקַת מתארות כיצד פקודת המלך וגזירתו יצאו אל הפועל והופצו ברחבי המדינה [רש"י, אבן עזרא ומצודת דוד]. השימוש במילה "דת", שמשמעותה חוק ומשפט, אינו מקרי; המלך לא ביקש להוציא את החכמים להורג רק מתוך זעם אישי, אלא בהליך משפטי רשמי, שכן הוא ראה בהם מורדים שסירבו לעשות את רצונו ותכננו להזין אותו בכזבים [יוסף אבן יחיא].
כתוצאה מכך, וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין – החכמים החלו להיהרג, וּבְעוֹ – ונתבקשו וחיפשו גם את דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה, כדי להוציאם להורג.
כאן מתעוררת תמיהה מרכזית בקרב הפרשנים: מדוע נגזר דינם של דניאל וחבריו, הרי הם כלל לא הוזמנו אל המלך כדי לפתור את החלום ולא חטאו בדבר?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגזירת המלך נוסחה באופן כללי וגורף. המלך ציווה להשמיד את כל חכמי בבל מבלי לרדת לפרטים, ולכן הצו חל על כל אדם שנשא את התואר "חכם" או שנמנה עם לומדי חכמות הכשדים, גם אם לא היה נוכח באותו אירוע [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה נוספת חושפת רובד עמוק יותר של קנאה ופוליטיקה בחצר המלכות. הסיבה שדניאל וחבריו לא נקראו למלך מלכתחילה הייתה גילם הצעיר, שכן מלכים נהגו להתייעץ רק עם זקנים ומנוסים, או משום שהמלך חיפש באותו רגע מומחים לכשפים ואסטרולוגיה, ולא רק חכמי ספר. אם כן, מדוע חיפשו אותם כעת? התשובה נעוצה בקנאתם של הכשדים המקומיים. הם הבינו שאם רק הם יומתו, הנערים העבריים יישארו לבדם בצמרת, יתפסו את מקומם וישלטו בהיכל המלך. לכן, הם ניצלו את העובדה שהמלך דיבר מתוך כעס ולא דייק בניסוחו, ונאחזו במילים הכלליות של פקודתו כתירוץ חוקי להשמדת יריביהם היהודים. הוכחה לכך טמונה במילה וּבְעוֹ (וביקשו); לא המלך הוא שדרש את מותם הישיר, אלא המון העם והשרים המקומיים הם שחיפשו ודרשו את הריגתם מתוך שנאת זרים וקנאה, אף שלא היה להם כל קשר למחדל פתרון החלום [אלשיך, חומת אנך].