בשעת משבר קיומי, כאשר גזרת מוות מרחפת מעל ראשיהם, מתאגדים גולי יהודה לתפילה גורלית. הפנייה אל קונם אינה נובעת רק מן הרצון לשרוד, אלא מתוך חרדה עמוקה לחילול שם ה' שעלול להיגרם אם יספו יחד עם עובדי האלילים.
דניאל פונה לחבריו ומבקש מהם וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא – לבקש רחמים, מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא – מלפני אלוהי השמים, עַל־רָזָא – בעבור גילוי הסוד של חלום המלך. הפנייה הבלעדית לאלוהים נובעת מתוך ההבנה כי אין בארץ שום חכם שיוכל להועיל ולפתור את התעלומה הזו [אבן עזרא]. דניאל בוחר לשתף את חבריו בבקשת הרחמים ולא להתפלל לבדו, משום שתפילת רבים של ארבעה אנשים יחד עדיפה ובעלת כוח רב יותר מתפילת יחיד [מלבי"ם].
מטרת התפילה היא דִּי לָא יְהוֹבְדוּן – כדי שלא יאבדו ויהרגו דניאל וחבריו עִם־שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל. הפרשנים מדגישים כי עיקר זעקתו של דניאל לא נבעה מפחד המוות כשלעצמו, אלא מהחשש העמוק למות יחד עם חכמי בבל הרשעים. קיימת מסורת לפיה הצדיקים מתחננים תמיד שלא להיאסף ולמות יחד עם החוטאים [מלבי"ם]. מעבר לכך, מוות משותף של חכמי ישראל הטהורים יחד עם חכמי בבל הטמאים היה עלול להוביל לביזיון ולחילול שם ה', שכן הגויים היו אומרים שגורל כולם זהה, ושאלוהי ישראל חלש ואינו שונה מאלוהי הגויים [אלשיך].
תוספת האות וי"ו במילה וְרַחֲמִין באה ללמד מוסר השכל חשוב: למרות שדניאל יכול היה להניח שזעמו של המלך כוון מלכתחילה רק כלפי חכמי בבל ולא כלפי הנערים היהודים, הוא לא הרשה לעצמו ולחבריו להיות שאננים. אסור לאדם לבטוח בעצמו יתר על המידה בשעת פורענות, ועליו תמיד לחשוש שמא הרעה תדבק גם בו, ולכן עליהם להקדים ולהתפלל [אלשיך].