לאחר שפתר את חלום נבוכדנצר, זוכה דניאל לגמול חסר תקדים מאת מלך בבל. הכתוב מפרט את שרשרת התגמולים שהורעפו עליו, הכוללת קידום פוליטי עצום, עושר רב ושליטה כפולה בממלכה.
המילה הפותחת אֱדַיִן (אז) מעוררת את שאלת העיתוי. הפרשנים מסבירים כי בתחילה ביקש המלך לעבוד את דניאל כאל ולהקריב לו קורבנות, אך דניאל, כעובד ה' נאמן, סירב בתוקף לקבל כבוד אלוהי. רק לאחר שהמלך הבין זאת, הוא שינה את גישתו והחליט לכבד את דניאל בגדולה ארצית וחומרית תחת זאת [מלבי"ם, אלשיך].
הקידום שהעניק המלך לדניאל, המבוטא במילה רַבִּי (גידל), הפך אותו לגדול ונישא מעל כל שאר השרים [רש"י]. יחד עם השררה, הוענקו לו וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן (מתנות גדולות ורבות). מתנות אלו לא היו מענק חד פעמי, אלא הכנסות קבועות לכל ימי חייו, שכללו נכסים ניידים וקרקעות גם יחד [יוסף אבן יחיא].
בנוסף לעושר, המלך וְהַשְׁלְטֵהּ (השליטו) עַל כָּל־מְדִינַת בָּבֶל. באשר למשמעות המונח מְדִינַת, יש הסבורים כי הכוונה למחוז גיאוגרפי רחב, אך יש החולקים ומוכיחים מפסוקים אחרים במקרא כי המילה מתייחסת באופן ספציפי לעיר המלוכה עצמה, שהיא לב האימפריה [אבן עזרא]. אגב כך, מבחינה מסורת הקריאה, האות ה"א במילה וְהַשְׁלְטֵהּ נהגית בפתח ולא בקמץ [מנחת שי].
תפקידו הנוסף של דניאל היה וְרַב־סִגְנִין, כלומר שר השרים והפקידים הגבוהים [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], עַל כָּל־חַכִּימֵי בָבֶל. מינוי כפול זה מצביע על חלוקת סמכויות מעניינת: שליטתו של דניאל על מדינת בבל ביטאה סמכות בעניינים החומריים והגופניים של הממלכה, בעוד שמינויו כראש לכל חכמי בבל העניק לו סמכות עליונה בעניינים השכליים והנפשיים [יוסף אבן יחיא].