פסגת שלטונו של נבוכדנצר מביאה עמה לילה רצוף חרדה וחוסר אונים. מלך בבל, שזה עתה ביסס את שלטונו העולמי, מוצא את עצמו מוטרד ממחשבות על העתיד, מה שמוביל לחוויה לילית מטלטלת ויוצאת דופן.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר אינו יכול להתייחס לשנה השנייה מתחילת מלכותו ההיסטורית, שכן דניאל וחבריו עדיין היו באותה עת בעיצומה של תכנית הכשרה בת שלוש שנים בחצר המלך. הגישה המרכזית היא שמדובר בשנה השנייה לאחר חורבן בית המקדש, אז סיים המלך לכבוש את כל האומות וביסס את שלטונו הכלל-עולמי [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם, אלשיך]. הכתוב מדגיש את המילה "מלכותו" דווקא בעיתוי זה, שכן אז הגיעה זדונו לשיא לאחר שנכנס להיכל ה' [רש"י]. בימים אלו של שקט ממלחמות, שכב המלך על משכבו והרהר באחרית הימים ובשאלה מי ימלוך אחריו, מחשבות שהיוו את הרקע והבסיס לחזיונות הלילה שלו [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם].
הכתוב מציין שהמלך חלם חֲלֹמוֹת בלשון רבים, למרות שמדובר באירוע אחד. הסיבה לכך היא שהחלום היה מורכב ממספר עניינים ופרטים שונים, כמו חלקי הצלם השונים והאבן שהכתה בו [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם]. דעה נוספת מציעה שהריבוי נובע מכך שהמלך חלם תחילה את החלום, ומיד לאחר מכן חלם גם את פתרונו [יוסף אבן יחיא].
בעקבות החזיון, וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ. המילה מתארת הכאה, שבירה וקשקוש, בדומה לענבל המכה בחוזקה בתוך פעמון [רש"י, מצודת ציון, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. נשימתו של המלך הפכה כבדה ונקטעה מרוב חרדה [מצודת דוד], ומחשבותיו נעו מצד לצד בניסיון נואש להיזכר בחלום שאבד לו [יוסף אבן יחיא].
חלק מהפרשנים עומדים על כך שהמילה נכתבה בכפל האות ת' (ותתפעם), בניגוד לתיאור חלומו של פרעה בספר בראשית שם נכתב "ותפעם". ההסבר לכך הוא שפרעה זכר את החלום ושכח רק את הפתרון, ואילו נבוכדנצר שכח גם את החלום וגם את הפתרון, ולכן כפילות האותיות מבטאת את השכחה והסערה הכפולה [רש"י, אלשיך]. מנגד, יש הדוחים את הדרשה הזו ומסבירים את ההבדל מסיבות דקדוקיות בלבד של חילופי בניינים בשפה העברית [אבן עזרא].
סופו של הפסוק מתאר כי וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו. משמעות המילה "נהיתה" היא שבירה, מחלה, קלקול וכריתה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. ביחס להשפעה המעשית על שנתו, מציגים המקורות שתי תפיסות הפוכות: הגישה הרווחת היא שהשינה נדדה ונקטעה לחלוטין מרוב התרגשות ומחשבות רעות, והוא לא היה מסוגל לישון עוד [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שבאופן פרדוקסלי, למרות החרדה העצומה שחווה, המלך נשאר ישן ולא הקיץ משנתו. עובדה זו בדיוק היא שהוכיחה לו שלא מדובר בסיוט רגיל הנובע מסיבות גופניות, שכן סיוט טבעי היה מעיר אותו מיד בשל הפחד. הישארותו רדום העידה בפניו שמדובר בחזיון נבואי אמיתי ורוחני שהותיר אותו משותק בתוך שנתו [מלבי"ם].